זה אני

החשד לסרטן ערמונית עדיין מרחף. חודש וחצי אחרי ביקור אצל אורולוג נקבע לי תור בבית חולים איכילוב מחלקה אורולוגיה. כמובן, נערכתי בהתאם: לקחתי אנטיביוטיקה במשך חמישה ימים לפני התור. ובבוקר של התור עשיתי לעצמי חוקן - חוויה לא נעימה בכלל יש לאמר. כשהגעתי לבית חולים למחלקה האורולוגיה ואחרי שעשיתי צ'ק אין התברר לי שכל הטיפול המקדים היה לשווא. זו הייתה פגישת יעוץ עם אורולוג המחלקה. פה התמוטטתי - רגשית וגופנית: פרצתי בבכי וטענתי כלפיי הרופא שאני מרגיש מרומה. במשך חודש וחצי אף אחד לא מדבר איתי, לא מסביר לי את התהליך שאני אמור לעבור. במהלך אותו חודש וחצי אמי עברה במקביל הסרת גידול שפיר ואיך אני אמור להרגיש? הרופא, כמובן, בהתחלה איים לסלק אותי מהמשרד שלו אם אמשיך להתנהג כך וכשהבין את הסיטואציה ושיש לי במשפחה חמישה רופאים מיהר להירגע. רק אז החל לדבר אחרת. רק לדבר. מבלי להציע לי כוס מים. הוא ניסה לדחוף אותי שאעשה MRI FUSION שלא נמצא בסל הבריאות. על פי בדיקה שלי העלות בדיקת MRI FUSIOM תעלה לי בסביבות ה - 4000 ש"ח (!!!!!) ושעליי להעביר את הכסף לקרן המחקרים (!!!!!). באסותא בדיקת MRI FUS

נכון, שבעשר שנים האחרונות אני בלי זוגיות. מתוך בחירה אישית. גם לא חיפשתי, מטעמים אישיים. בעשר שנים האחרונות עברתי תהליך ביני לבין עצמי על מנת להתנקות מכל המשקעים מכל הקשרים הלא בריאים ומלאי מניפולציות רגשיות שהייתי בהם עד אז. כחלק מהתהליך האישי העפתי מחיי אנשים שלא רציתי אותם בחיי בגלל היותם מניפולטיבים. כיום, כשפתחתי שוב את הקארמה שלי שוב לזוגיות אני מאוד יודע מה אני מחפש ולא מתבייש להגיד את זה ברשי גליי ובצורה ברורה ובטוחה: אני לא מחפש זוגיות עם גברים שהם גדולים ממני בעשור או בשני עשורים!!!!!  אתמול בבוקר, נחשפתי שקבוצת חברות שלי - שחשבתי עד עכשו שהן חברות שלי - שהן מנסות לשדך לי משהו שהוא בן 60 כשאני בן 49. הן הזמינו אותו למפגש על האש בטוענה שהוא מוזמן (למרות שאחת מהן חשפה ששאר החברות מנסות לשדך לי אותו). מיד התקוממתי וטענתי שבני 60 / 70 לא מתאימים לי: רק שלא תיארתי שאני משחרר את השד מהבקבוק. במשך כל היום לחצו עליי שאני אגיע לערב על האש בכל מיני טענות שווא: מיותר לציין, שהייתי בעבודה עד שש בערב. אופי העבודה שלי היא בקבלה של מלון ושיש לתת שירות פרונטלי לאורחים. אותן בנות לא

תמיד נאמר לי שאני מחצין את עצמי. משתף את האחרים בבעיות שלי ולא לכולם יש את הסבלנות להקשיב לבעיות שלי. שהרי למי יש את הסבלנות להקשיב לבעיות של האחרים בעוד לכל אחד ואחת יש את הבעיות משלו או משלה. הכתיבה שלי עוזרת לי לבחון את הדברים ולא רק לשפוך אותם. כשזה נוגע במחלות כמו סרטן או חשד לסרטן זה נוגע לכל אחד ואחת באשר הוא / היא. גם בי זה נוגע. התגלה אצלי חשד לסרטן הערמונית. במשך 29 האחרונות אני נוהג כל חצי שנה לבצע בדיקות דם כלליות לוודא שהכל בסדר איתי. עד עכשו הכל היה בסדר. לאחרונה, ביקשתי מהרופאות שלי בדיקות דם עם השמת דגש מדוע אני עייף מאוד גם אחרי שאני יישן בממוצע כל לילה 6/7/8 שעות, אם אני לא עושה משמרת ערב ואחר כך משמרת בוקר. בבדיקות דם האחרונות התגלה שהערכים בדם בנושא ה - PSA גבוהות מאוד ואפילו מחשידות: פי עשרה מהנורמה לגבר בן 49. באופן מיידי, התחלתי לחקור את הנושא ומסתבר שבערכים הגבוהים של ה - PSA זה אומר שישנה בעיה עם הפרוסטטה - המינוח הרפואי לערמונית. הופנתי במיידי לאורולוג על מנת לעבור בדיקה רפואית מקצועית של רופא מומחה. עד לפגישה עם האורולוג קראתי כל מידע אפשרי בנושא

לפני שלוש וחצי שנים אימצתי חתול סיאמי. גילוי נאות: משחר ילדותי הזהירו אותי מחתולים, הן בגלל המחלות שלהם והן בגלל רגישות משפחתית לחתולים. אני זוכר במעומעם סיפור שאבי ז"ל סיפר לי שקרובת משפחתו רחוקה נפטרה בגלל רגישותה לחתולים.  תמיד אהבתי כלבים באשר הם. תמיד רציתי לאמץ כלב. כל עוד חייתי בבית הוריי לא היה על מה לדבר על אימוץ חיה, באשר היא. נאמרו לי תירוצים כאלה ואחרים.  מצד אחד, ידעתי שחתולים בכלל הם כפויי טובה, כי ככה סיפרו לי. מצד שני, שמעתי על סיפורים שהם יודעים להחזיר אהבה. כשנגמלה בדעתי לאמץ חיה עשיתי חושבים עם עצמי: מצד אחד, לאמץ כלב שרוב היום הוא יהיה לבד בבית - כי אני עובד במשמרות מטורפות - ולמעט השעות הבודדות שאהיה בבית זה יהיה להוציא אותו לטיולים ולשינה טרופה ובקושי אשחק איתו. מצד שני, רציתי חיה לאמץ. לכן, נגמלה בדעתי לאמץ חתול, שהוא יודע להסתדר לבד בבית, רק שיהיה לו אוכל ומים. וגם אז התחלתי לעשות מחקר יסודי בנושא: איזה חתול לאמץ? חתולי רחוב קשה לי היה לאמץ כי הם מאוד תוקפניים בגלל שהמציאות מחייבת אותם להיות תוקפנייים. ואז עשיתי השוואה בין חתול סיאמי לב

לילה..... השעה 03:07 בלילה...... אני ער ולא מרצוני החופשי אלא בגלל משמרת לילה בעבודה. לא אכחיש שאני אוהב את מקום העבודה החדש, שרגע לפני 3 חודשים התחלתי לעבוד. השכר טוב מאוד, מעל המצופה. היחס של ההנהלה שונה מכל בית מלון שעבדתי - הכבוד ההדדי, הנימוס, האוזן הקשבת, הערכה המקצועית.  גורם המרחק מהבית לא פחות חשוב - חצי שעה אני בעבודה. חצי שעה אני בבית. בתחבורה ציבורית, כמובן. המחשבות רצות. המחשבות רצות אחרי שסיימתי את רוב העבודה שלי. על מה?? על החיים.  על געגועי לזמנים אחרים שלא יחזרו וישובו. געגועיי לאבי זכרונו לברכה. שדווקא בחגים משמעותיים הוא מאוד חסר לי, שלא לדבר לאמי שתחייה. קטע מסרט ישראלי של ברכת הכוהנים הציף בי רגשות ודמעות: איך אבי ז"ל היה עוטף אותי בטליתו שלו ואומר את הברכה. המעמד היה קדוש ומאוד מבורך, תרתי משמא. מחשבות על אנשים - שחשבתי עליהם שהם חברים אך התברר שהם חבורת נחשים בערמת שחת. אנשים שהיו באמת חברים והקשר נותק בגלל קשיי החיים. המחשבות על מה שחוויתי כילד בן 9 ולו רק הייתי מדבר על כך כבר אז והילדות שלי לא הייתה נהרסת לחלוטין. היום, מ

השאלה הנשאלת היא, מדוע אין  נוכחות של נציגי להט"בים ברשימות של מועמדים לרשויות המקומיות? השאלה היא מאוד טובה ונכונה וגם במקום. לא משום שאין אנשים טובים בקרב הקהילה הגאה. לא משום שאין אנשים אכפתיים בקרב הקהילה הגאה. לא משום שאנחנו לא יכולים לתרום לחברה רק בגלל היותינו אוהבים ואוהבות את בני ובנות מינינו. הקהילה הגאה – כפי שאני אוהב לקרוא לעצמנו ולא הקהילה הלה"טבית – מתמיד הצטיירה כקהילה ססגונית, צבעונית, צעקנית, וולגרית שמתעסקת רק במצעדי הגאווה ובמסיבות של הקהילה הגאה במועדון כזה או אחר. שאוהבת לישון עד מאוחר ולבלות עד השעות הקטנות של הלילה. המסיבות של הקהילה הגאה, ממחצית השנייה של שנות השמונים של המאה הקודמת, הצטיירו תמיד כמסיבות הכי שוות בעיר שהיו מגיעים אליהם גם סטרייטים וגם גיי פרנדליי. אני מצטער לנפץ את הבועה, הבלון: בקהילה הגאה ישנם אנשים טובים, חמים (ולא רק מבחינה מינית) שאוהבים לאהוב, רוצים לקבל אהבה חזרה, כמו כל אדם רוצים להיות מקובלים בחברה ולהרגיש שווים. החברה בכללותה קיבלה אותנו, את הקהילה הגאה, ללא ספק. אבל....... לא מספיק עדיין!!!!! בגלל הססג

.....וזו התרגשות גדולה. אני רק בן 49, עוד מעט. ואני מעיד על עצמי כישראלי לכל דבר ודבר. כשחזרתי מטיול שורשים בגיל הבר מצווה שלי התרגשתי מצד אחד מהטיול, אך התרגשתי יותר לחזור לישראל. כעבור מספר שנים כשנסעתי ללונדון לטיול בן שבועיים, שוב התרגשתי מהטיול אך התרגשתי עוד יותר מהחזרה לארץ. רציתי כל כך להיות בבית, במה שמוכר לי.  ישראל בעיניי - מהי? מדינת היהודים שהוקמה בגאווה גדולה, מתוך שליחות אחרי השואה הנוראית הזאת.  מרגע הקמת המדינה נאלצנו להילחם ולשמור על עצמאותנו. על חרבנו אנחנו חיים כבר 70 שנה.  אני נפעם כל פעם מחדש לאופן שבו ישראלים מתייחסים לדקות הדומייה בימי הזיכרון. אין אח ורע בשום מקום בעולם. אומה שלמה מפסיקה לנשום. כל רעשי הרקע משתתקים כאחד. אנשים עוצרים בכביש ונעמדים דום, עוצרים את העבודה, את הטלפון ועומדים בצד, כל אחד ואחת מתכנס בעצמו. יש משהו כל כך עוצמתי ומרגש בהתכנסות הזו. האירוע הכי ישראלי בעיניי זה הלילה של הכרזת המדינה. לא הייתי אז בתיכנון, אפילו.  מדינה ליהודים. בית ליהודים אחרי השואה. אנשים שנשאבו מעצמם, בלי שאיש קרא להם, החוצה לכיכרות בערים ורקדו הורה וש

אם פעם הייתה הכנסת דואגת לשיפור חיי אזרחי מדינת ישראל, דומה שבשבועות האחרונים היא דואגת בעיקר לשיפור חיי חבריה.  חוק ההמלצות , שאושר אמש בקריאה שלישית, נולד כדי למנוע מבנימין נתניהו להיפגש עם הודעה חריפה של המשטרה שצפויה לצאת בשבועיים הקרובים, לסיכום חקירתו. גם החרדים הבינו שבעת הזו אין מלך בישראל ואפשר לסחוט את הקואליציה, הכנסת והמדינה. כך הם העבירו גם את חוק השבת -שמחייב התחשבות ב"מסורת ישראל" במתן אישורי עבודה בשבת - וגם יעבירו את חוק המרכולים - שמאפשר לשר הפנים  לפסול חוקי עזר עירוניים המתירים פעילות מסחרית בשבת - ואת חוק הבונוס לשר ליברמן, עונש מוות למחבלים. האם החוקים הללו תורמים לאזרחי מדינת ישראל? ספק רב .  בעקבות העברת חוק המרכולים וחוק אישורי עבודה בשבת אף אחד מחברי הכנסת הדתיים והחילוניים לא נתנו את הדעת בנושא בתי המלון ובתי ההארחה הפועלים 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. אם בירושלים עובדים בשבתות וחגים מוסלמים / נוצרים בשאר הארץ בכל בתי המלון עובדים יהודים. על פי ההלכה יהודי דתי / חרדי לא יכול לבקש מיהודי בשבת / חג שיעשה פעולה שמא יגרום לו לחלול שבת. אם יתחי

אני כותב את הדברים הבאים משום שאני מודאג. מודאג מהמצב שמתנהל במדינת ישראל - שבה נולדתי, שבה גדלתי, שבצבאה שירתתי 3 שנים מלאות ועשיתי מילואים עד גיל 40 - 8 שנים עברו מאז שסיימתי. שמונה שנים מלאות. כן, אני בן 48 עוד מעט בן 49 ואני לא מתבייש בגיל שלי הכל אצלי טבעי בלי הזרקות ובלי בוטוקס ושמוטוקס - משלם מיסים כחוק ולא מתחמק משום אחריות כלפיי המדינה שלי. ראשי ממשלה עזבו את תפקידם בגלל שחיתויות, וקבלת טובות הונאה.  לפחות ראש ממשלה אחד - טוב או רע שר ההיסטוריה הנצחי ישפוט אותו - פירק את הממשלה והלך לבחירות בגלל לחץ של השרים שלו - ברק וליבני - על רקע החשדות כנגדו. ישב בכלא, שוחרר מהכלא ברזון ובהשפלה גדולה.  ישנם שרים בממשלה הנוכחית שרואים, יודעים שראש הממשלה שלהם פשע בנגע השחיתות. ולא אומרים דבר ולא עושים דבר וחצי דבר בנושא. רק יושבים על כיסאות העשויים מעור הצבי ונהנים ממנו ואף עושים כל דבר ודבר לפגוע בשלטון החוק, לפגוע בבג"ץ, ממשיכים את ההקצנה הקיימת בקרב החברה, מנסים לפגוע בצבא ההגנה לישראל שהוא צבא העם - שללא ספק חשובה בעיניי האחדות העם סביבו וחשובה בעיניי הסוגייה בגיוס כל

לאחרונה נהייה טרנד בענף המלונאות: בתי מלון בעלי מספר חדרים מתחת למאה חדרים מבטלים את כל נושא האבטחה ומעבירים את פקידי הקבלה קורס בודקים ביטחוניים. קרי: אין יותר קציני ביטחון (קב"טים) במלון שהוא בפחות ממאה חדרים ואם יש מאבטחים אזי הם מבוטלים גם כן. יצא לי לשוחח עם קולגות ממלונות אחרים - בעלי חדרים שהם פחות ממאה - ופקידי הקבלה (או כפי שמנכ"לי המלונות נוהגים לקרוא להם: דיילי קבלה {כאילו אנחנו נמצאים בחברות תעופה}) נמצאים בלחץ שהם לא מבינים את ההסדר החדש.  מה פקיד הקבלה יכול לעשות כנגד מחבל פוטנציאלי? מה עוזר כל ההכשרה בקרב מגע? כל אמצעי המיגון החדשים שניתנים לפקידי הקבלה - ויסלחו לי המנ"כלים שאני לא נוקט בתואר דיילי קבלה - כמו גז מדמיע, דלת הראשית של מלון שאמורה להינעל ויש לחקור את מי שנמצא בדלת המלון אחרי השעה 12:00 בלילה, נניח, באמצעות אינטרקום. אותו מפגע פוטנציאלי יעשה את הפיגוע גם בכניסה למלון כשהדלת הראשית סגורה.  ישנו מוסד מכובד מאוד בהרצליה שמכשיר בודקים ביטחוניים בכל נושא האבטחה ובידוק ביטחוני שממש מגחכים לאור העובדה שפקידי קבלה מגיעים לשם הכשרה בנושא. אחד המ

כשפתחתי את הבלוג לא האמנתי שיהיו לי קוראים. בכל זאת אני הייתי אדם לא מוכר וגם לא ידוע. היו לי מאוד חששות. עם הזמן, כשהתחלתי לכתוב בבלוג ראיתי שישנה היענות בקריאת הבלוג שלי. גם אם לא מסכימים לרעיונות שאני מעלה קוראים אותו. ועל כך אני גאה. חבריי וחברותיי שיש להם דעות מנוגדים לדעותיי מכבדים אותי ואוהבים אותי לא רק בגלל מי שאני אלא בגלל שאני ישיר ואומר את דעותיי ובאותה נשימה לא פוסל את דעותיהם ואף מכבד אותם על כך. מכנים את בלוגרים הם אנשים חנונים, שמנים, מרכיבי משקפיים, מאונני מקלדות, וכו'. אז ממש לא!!!! חד משמעית. אומנם, אני משקפופר, הייתי שמנמן וירדתי 16 קילו במשקל, ואני יודע מה אני שווה.  ו.....  כמובן, שאני לא מאונן מקלדת. חד משמעית!!! אומנם אני גאה אך לא מוכן לשתף את האחרים במה שקורה במיטתי בין הסדינים כך שאני לא נחשב לקבוצת מאונני מקלדות, ישנם הרבה כאלה. אני גאה בבלוג שלי. אני לא כותב על כל דבר שלא מעניין אותי או שאני לא מבין בו. באותה נשימה אני גם מודה ומתוודה שעל הדרך אני מאבד מספר אנשים שלא נוח להם דעותיי, נטיותיי על כך אני רק רוצה להגיד לאותם א

נהיינו חברה אדישה. עובדה. ** עולים לאוטובוס בשעות המוקדמות של הבוקר ויש תיק פתוח לא ליד הבעלים. הנוסעים המעטים באוטובוס כביכול לא שמים לב לתיק הפתוח. לנהג האוטובוס לא אכפת בכלל וטוען כשאני צועק שיש תיק פתוח ללא הבעלים "מה אתה רוצה שאני אעשה?"  אחר מספר שניות מגיע הבעלים וטוען בתוקף שאין חפץ חשוד בתיק ועל מה המהומה? רק שהוא לא מבין באיזו מדינה אנחנו חיים שהרי במדינה שממנו הוא בא לא היו פיגועים, כביכול. ולנהג יש לי שאלה: האדישות ששלטה בך - באיזו מדינה אתה חי? ואם האוטובוס היה מתפוצץ רק בגלל התיק הזה האם גם אז הייתה נשאר אדיש, אם בכלל הייתה נשאר בחיים? למען הסר הספק, יש לי חברים שהם נהגי אוטובוס שהם מנוסים ויודעים את עבודתם וגם מודעים לבעיית החפצים החשודים ודווקא הם יודעים מה לעשות בנידון. ** מקרי האונס, הטרדות מיניות והחפצת נשים וגברים כאחד מתרבים יותר ויותר. מה לעשות גם אני הייתי קורבן לאונס קבוצתי ולחרם כיתתי ושכבתי. אני מבין טוב מאוד את הנשים ואת הגברים שמתלוננים על כך. מטרידה אותי המחשבה שהגברים שאונסים ומטרידים לא מבינים את חומרת מעשיהם. אני ממשיך לטעון

מערכת החינוך - בכי רע למען הסר הספק, אני חייב להבהיר שבמשפחתי ישנן שלוש מורות במדינת ישראל.  למרות זאת, אני לא מסתיר את דעותיי על מערכת החינוך במדינת ישראל של 2017. כיתות צפופות. חופשות בלתי נגמרות - 76 ימים בשנה שבהם הילדים בחופש, על פי נתוני הבדיקה שערך מרכז המחקר של הכנסת בשנת 2012. מורים שחוקים ולא מתוגמלים. תשלומי הורים מופרזים.  מורים מחליפים שאיש לא מפקח עליהם. תעשיית שיעורים פרטיים שמגלגלת מיליונים. מבחנים שהפכו לחזות הכל. אלימות וירטואלית שלא לדבר על אלימות פיזית מתפרצת. תלמידים שגדלים בישראל לא יודעים לנהל מחלוקות, לא בצורה יהודית ולא בצורה דמוקרטית, לטענת אדר כהן - לשעבר המפקח על מקצוע האזרחות במשרד החינוך והיום דוקטורנט לחינוך באוניברסיטה העברית בהכשרת מורים. לדבריו, החברה שלנו נהייתה משוסעת ואחד התפקידים של בתי הספר לדעת לנהל ויכוח באופן קונסטרוקטיבי אלא שהשיח הפוליטי בישראל הפך לקיצוני ואלים והופך את שיעורי האזרחות לתחום זרוע מוקשים שבו מורים חוששים לצעוד.  ציון בלתי מספיק בחינוך המיני - ציון שמתמשך עוד משנות השבעים של המאה הקודמת. על פי מחקר שנערך ב

תשעה באב  הוא יום  תענית  מ דרבנן , אשר מקורו בדברי הנביאים ונקבע במשנה לציון חורבן  בתי המקדש  -  חורבן בית ראשון  בשנת  586 לפנה"ס בידי צבאו של  נבוכדנצר השני  מלך  בבל , ו חורבן בית שני  בשנת 70 לספירה בידי  הצבא הרומי  ובראשו המצביא  טיטוס . התענית חלה ביום  ט' באב , והיא מהווה את שיא ה אבלות  של תקופת  ימי בין המצרים . במקרה שט' באב חל ב שבת , התענית נדחית ל י' באב . תענית זאת היא החמורה מבין  ארבע התעניות  על חורבן  בית המקדש .  לפי המסורת, לאחר ביאת ה משיח  ובניית  בית המקדש השלישי , תשעה באב, כשאר הצומות על החורבן, יהפוך ליום של חג ושמחה. מסורת נוספת מספרת כי  מלך המשיח  נולד בתשעה באב. היום בערב יחל  צום תשעה באב,  ולכאורה מדובר בסך הכל במהלך היסטורי שאירע לפני שנים רבות. אבל כשבוחנים את זה לעומק, די מבהיל לגלות עד כמה אנו נמצאים היום באותו מצב של שנאת חינם, פלגנות, סכסוכים ועוינות בין קבוצות שונות בעם. לכן הלימוד אינו רק היסטורי, אלא נצרך לדורות – כלומר אפשר ללמוד ממנו גם בהמשך הדורות. חמש פורענויות אירעו בתשעה באב – גם לפני חורבן בית שני וגם אחרי

                                             ביום ראשון 16.7.2017 המדינה הגיבה לעתירה בבג"ץ וקבעה כי נגד תאפשר   אימוץ על ידי הורים חד מיניים. המדיניות הזו מיושמת בשטח מאז ומתמיד, אך לראשונה המדינה קובעת   חד משמעית ובצורה רשמית   כי לא תאפשר זאת .   נמאס לנו מהצביעות של המדינה .  מצד אחד משתמשת בקהילה הגאה ככלי לתעמולה כלפי חוץ ומצד שני מתייחסת לקהילה כאל הורים סוג ב ' אנו, אזרחים ואזרחיות שנמאס להם להיות "טובים" כשמדובר בחובות, אך "רעים" כשמדובר בזכויות דורשים מהמדינה להשוות את זכויות הזוגות החד מיניים לזכויות של זוגות הטרוסקסואלים  ( גבר ואישה) בדבר אימוץ בפרט ובזכויות אחרות המוענקות לזוג הטרוסקסואלי בכלל יש לציין שאני שרוף על המדינה. שירתתי בצבא שירות צבאי מלא של 3 שנים פלוס שירות מילואים מלא עד גיל 40. השתחררתי בדרגת רב-סמל. אני גאה בזה.  אני משלם מיסים כמו כל אחד ואחת.  הגעתי לסיטואציה שגם אני אומר: "אני קורא לכם לא להתגייס לצבא! ויודעים מה, גם לא לשלם מיסים על הכסף שתרוויחו בקרוב. החלטת המדינה הכאיבה לי מאוד. זו אינה פרובוקציה, אלו