אז מי אמר שחתולים סיאמים לא יכולים לאהוב?
לפני שלוש וחצי שנים אימצתי חתול סיאמי.
גילוי נאות:
משחר ילדותי הזהירו אותי מחתולים, הן בגלל המחלות שלהם והן בגלל רגישות משפחתית לחתולים. אני זוכר במעומעם סיפור שאבי ז"ל סיפר לי שקרובת משפחתו רחוקה נפטרה בגלל רגישותה לחתולים.
תמיד אהבתי כלבים באשר הם. תמיד רציתי לאמץ כלב. כל עוד חייתי בבית הוריי לא היה על מה לדבר על אימוץ חיה, באשר היא. נאמרו לי תירוצים כאלה ואחרים.
מצד אחד, ידעתי שחתולים בכלל הם כפויי טובה, כי ככה סיפרו לי. מצד שני, שמעתי על סיפורים שהם יודעים להחזיר אהבה.
כשנגמלה בדעתי לאמץ חיה עשיתי חושבים עם עצמי:
מצד אחד, לאמץ כלב שרוב היום הוא יהיה לבד בבית - כי אני עובד במשמרות מטורפות - ולמעט השעות הבודדות שאהיה בבית זה יהיה להוציא אותו לטיולים ולשינה טרופה ובקושי אשחק איתו. מצד שני, רציתי חיה לאמץ.
לכן, נגמלה בדעתי לאמץ חתול, שהוא יודע להסתדר לבד בבית, רק שיהיה לו אוכל ומים. וגם אז התחלתי לעשות מחקר יסודי בנושא: איזה חתול לאמץ? חתולי רחוב קשה לי היה לאמץ כי הם מאוד תוקפניים בגלל שהמציאות מחייבת אותם להיות תוקפנייים. ואז עשיתי השוואה בין חתול סיאמי לבין חתול פרסי: שני הסוגים ביתיים מאוד, כשהפרסי הוא יותר בובתי מאשר הסיאמי. לכן, החלטתי לאמץ סיאמי.
תהליך האימוץ היה ארוך ומייגע.
חיפשתי בכל האתרים האפשריים על אימוצי חתולים סיאמיים. ידעתי גם שהם מאוד יקרים. היפצתי בין כל חבריי אוהבי חתולים את הידיעה שאני מבקש לאמץ חתול סיאמי. לכשבסוף, מצאתי חתול סיאמי דרך חבר של זוג שכנים שלי שרצה למסור ללא תשלום - ידיעה ששימחה אותי מאוד אך גם הפתיעה אותי משום שלא רצה כסף עליו.
כשקיבלתי את החתול - אלפונסו שמו - אחרי שראיתי את תמונתו התאהבתי בו יותר יותר. תהליך ההסתגלות בין שנינו הייתה ארוכה מאוד, משהו כחצי שנה, בה למדנו להכיר אחד את השני. השיא היה באמת כעבור חצי שנה כשקיבלתי את אלפונסו כשלקחתי אותו לוטרינר על מנת שיבדוק אותו וייחסן אותו. מרוב שהיה בלחץ מהבדיקה הוא סירב להכנס למנשא בפעם הראשונה אצל הוטרינר והוא פשוט נפרש על הידיים שלי. מאז התקרבנו ממש: מאז עברו 3 שנים של אהבה מטורפת. אלפונסו יישן איתי במיטה כשהוא רוצה וסומך עליי במיליון אחוז. כשהוא מצייץ אני יודע בדיוק מה הוא רוצה גם אם זה בשעה מטורפת בלילה.
לפני כשבוע וחצי לערך חשבתי לתומי אולי לאמץ עוד חתול נוסף על מנת שישמש חברה לאלפונסו. התלבטתי נורא. מצד אחד, ידעתי כשמפגישים בין שני חתולים לוקח להם זמן להסתגל אחד לשני ולא מובטח שהם יהפכו לחברים. מצד שני, רציתי חתול נוסף שיישמש חברה לאלפונסו, למרות ההוצאות שבנושא.
לקחתי גור חתולים. גור שהמקור שלו הוא חתולי רחוב.
פה טעיתי. טעיתי בגדול. הם לא הסתדרו בכלל. אלפונסו נלחץ, נהיה תוקפני, נהם כל פעם במשך 48 שעות שהגור חתולים היה מתקרב לידו, גם אם הייתי מחזיק אותו על הידיים. אלפונסו לא היה מעוניין לישון איתי במיטה, הן בגלל שהגור יישן לידי והן בגלל שהריח של החתול היה על המיטה ועל גופיית גאטקס שלי. נאלצתי להחליף גופייה ולהכניס את הגור לחצי חדר, עם אוכל ומים. פה חשבתי שתבוא הגאולה והישועה, אך לא.
כשקמתי לפנות בוקר לשירותים אלפונסו התעורר איתי, כהרגלו, ורצה לאכול אוכל רטוב. גם הגור שמע אותי והתחיל ליילל כי רצה לאכול. כשנתתי לשניהם לאכול, אלפונסו פתאום לא רצה לאכול וחששתי לו: הרגשתי שהוא איבד את החיות שלו, הרגשתי שהוא בלחץ ולא אהבתי את זה בכלל. הבנתי שהיה אסור לי להביא את הגור חתולים הביתה. היה עדיף לי שאלפונסו יישאר לבד בבית בזמן שאני בעבודה ויחכה לי ויהיה פעלתן ובעל הבית שלל הבית מאשר שתהא לו חברה חתולית מלבדי.
בבוקר, אספתי את הגור חתולים ומסרתי אותו לעמותה שמטפלת בחיות וחזרתי לבית. חזרתי עם חשש גדול איך אני אמצא את אלפונסו.
לשמחתי, הוא יישן עד לרגע שנכנסתי ואז הוא רץ אץ לעברי כהרגלו משמחה. אכל את האוכל הרטוב שהוא אוהב. במקביל פתחתי את כל החלונות שבבית לאוורר ולהוציא את הריח של גור החתולים. כמובן, הוצאתי מהבית את הבד שהגור יישן עליו וזרתי אותו לפח.
את הבגדים שבאו במגע עם הגור חתולים מיהרתי לכבס במכונת כביסה על מנת להסיר את הריח שלו.
לשמחתי הרבה, אלפונסו חזר להיות נינוח כשהרגיש שהוא לבד בבית יחד איתי.
מצד אחד, עצוב לי מאוד על גור החתולים ששהה אצלי בבית 48 שעות.
מצד שני, חשובה לי מאוד שלוות הנפש שלי ושל החתול שלי - שגדל וטפח לו במשך 3.5 שנים שהוא אצלי ושזכה לשוות הנפש לו. שהרי אלפונסו הוא בן 8 וחצי, שגילו שווה לשנות אדם ל - 49 שנים. אלפונסו, כשקיבלתי אותו היה אחרי טיפול קטטר ממושך וכואב: כולו היה כואב, דואב והיה בלחץ גם בגלל המעבר בין הבתים.
היום, אלפונסו הוא שונה לגמרי ולטובה מאותו אלפונסו כשקיבלתי אותו.
אז..............
מי אמר שחתולים סיאמים לא יכולים לאהוב ולהיות נאמנים??!!!
תגובות