ישראל בת שבעים

.....וזו התרגשות גדולה.

אני רק בן 49, עוד מעט. ואני מעיד על עצמי כישראלי לכל דבר ודבר. כשחזרתי מטיול שורשים בגיל הבר מצווה שלי התרגשתי מצד אחד מהטיול, אך התרגשתי יותר לחזור לישראל. כעבור מספר שנים כשנסעתי ללונדון לטיול בן שבועיים, שוב התרגשתי מהטיול אך התרגשתי עוד יותר מהחזרה לארץ. רציתי כל כך להיות בבית, במה שמוכר לי. 

ישראל בעיניי - מהי?

מדינת היהודים שהוקמה בגאווה גדולה, מתוך שליחות אחרי השואה הנוראית הזאת. מרגע הקמת המדינה נאלצנו להילחם ולשמור על עצמאותנו. על חרבנו אנחנו חיים כבר 70 שנה. 

אני נפעם כל פעם מחדש לאופן שבו ישראלים מתייחסים לדקות הדומייה בימי הזיכרון. אין אח ורע בשום מקום בעולם. אומה שלמה מפסיקה לנשום. כל רעשי הרקע משתתקים כאחד. אנשים עוצרים בכביש ונעמדים דום, עוצרים את העבודה, את הטלפון ועומדים בצד, כל אחד ואחת מתכנס בעצמו. יש משהו כל כך עוצמתי ומרגש בהתכנסות הזו.

האירוע הכי ישראלי בעיניי זה הלילה של הכרזת המדינה. לא הייתי אז בתיכנון, אפילו. מדינה ליהודים. בית ליהודים אחרי השואה. אנשים שנשאבו מעצמם, בלי שאיש קרא להם, החוצה לכיכרות בערים ורקדו הורה ושרו. כשאני שומע את קולו של דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל, מכריז על הקמת המדינה אני מתרגש ברמות. היו גם עוד אירועים בלתי נשכחים, כמו הנחיתה של הנשיא סאדאת בארץ, נחיתה שהביאה איתה כל כך הרבה תקוות. כילד אז זוכר בהתרגשות עד כדי עור ברווז כשסאדאת ירד מכבש המטוס ישבנו בבית דומעים מהתרגשות. כאילו חזון הימים קרם עור וגידים. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, לא ניתן לשכוח את רצח רבין שחיבר את תושבי מדינת ישראל - יהודים ולא יהודים, ילדים ונוער, בוגרים וזקנים - שבאו לבכות, להדליק נר, המומים מהרצח הנורא הזה, שאיש לא דמיין בסיוטיו הגדולים שיקרה. התעוררנו ליום אחר. נהיינו ישראלים אחרים. קרה שבר נוראי שעד היום לא הגליד, אם בכלל.

התכונה החיובית הכי ישראלית בעיניי?

בתקופות הקשות, בזמני מלחמות ומשבר, כשהמדינה נקלעת למצוקה, פתאום הזולת עומד בראש סולם העדיפויות והאכפתיות. מנסים לעזור איש לרעה. שלא נזקק לזה, אבל אין אח ורע בעולם. כולם מתעניינים בכולם. 

התכונה השלילית הכי ישראלית בעיניי? ההתלהמות, הפתיל הקצר. השיימינג, הרוע המשתלח ברשתות החברתיות. אנשים יורים מטווח אפס באנשים בכיכרות הרשתות החברתיות. אפשר גם אחרת. כן, אפשר אחרת. אפשר לפתור כל כך הרבה דברים בנועם הליכות ובקשב רב. כשיהיה שלום בתוכנו החיים יכולים להיות פה נפלאים. אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מקום אחר טוב מזה באולם. רק תנו לנו קצת שקט ושלום בינינו ועם שכנינו ויהיה לנו גן עדן אמיתי.

אני מחובר לישראליות שבנו, כאדם וכמלונאי. לא צריך לציין אירוע אחד מסויים כדי לדעת זאת. אני עובד במקצוע שאני אוהב יותר מכל עם צעירים ומבוגרים ממני כאחד, ואני למד ולומד מהם המון. וזה מעשיר את חיי, האישיים והמקצועיים כאחד.

בימים אלה הייתי רוצה לתקן הרבה דברים. אני חושש לימים שאני אזדקן. אני מייחל לימים שאנשים יוכלו להזדקן כאן בכבוד ולא יצטרכו לחטט בפחי אשפה בכדי לחפש אוכל, שנכבד את ניצולי השואה עד יומם האחרון, נכבד את הנכים, שאף ילד במדינה לא יפתח מקרר ריק, שתהיה פרנסה לכולם. לא רוצה לשמוע כל יום שני וחמישי על הרבה מאוד אנשים מפוטרים, תחשבו על זה: אנשים מפוטרים זה לא רק הם זה גם המשפחות והילדים שלהם. המדינה חייבת לעצור את זה: 1700 עובדים ביום אחד מפוטרים. אני מודה ומתוודה: אני לא מבין בכלכלה, אבל כשאב או אם מגיעים הביתה מהמפעל ואומרים "גם אותי פיטרו, בואו נשב וננסה לחשוב איך מביאים אוכל הביתה", זה מכתיב ילדות אחרת, הבגרות אחרת, חיים אחרים, עצובים.

לו הייתי יכול לשנות אירוע אחד בהיסטוריה אזי הייתי רוצה לראות את אבי שלי ולו פעם אחת נוספת. שיסתכל לי בעיניים ויחזיק את ידיי או את פניי ויגיד "ילדי האהוב שלי". הייתי רוצה לשבת איתו עוד כמה שעות ולדבר איתו ולספוג מחוכמתו שלו.

אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי להמשיך את תהליך השלום, זהו האתגר הגדול ביותר שישראל צריכה להתמודד איתו בשנים הקרובות. הכל תקוע. כבר כמעט היינו שם, כמעט נגענו בשלום, ואז יצחק רבין נרצח על מזבח השלום והתקווה כמעט אבדה. ממרומי גילי - כמעט 49, עוד שנה 50 - אני מקווה שהשלום יגיע לא רק בשביל הילדים שלנו, גם בשבילנו. שנבין סוף סוף מה זה לחיות בשלום ובבטחה, איש תחת גפנו ותאנתו.

אני מאחל לישראל לרגל יום הולדתה השבעים שיהיה לנו קצת שקט ושלווה. שנמצא תרופות להרבה מחלות שאין להן כרגע מזור, כמו: הסרטן, האיידס. אני מאחל שיהיו לנו הרבה שנים עם הרבה גשמים ויפריחו את השממה, ושישררו שמחה ושקט בכל אזורנו.