התחרבשות

מפחיד נורא החוסר ביטחון בכבישים וברחובות.

זה נהיה טרור בפני עצמו.

אישית אני תופס מרחק מאנשים כשאני הולך על המדרכה שמא לא יהיה מגע, שלא אצטרך לתת בטעות מכה למשהו שעובר מולי או לזה שבא מאחורי שלא לדבר על זה לאלה שבאים מאחוריי.  

זה יכול להיות בכל שעות היום. ולמרות זאת, אני ננעל בבית אחרי השעה 16:30 ויוצא רק לעשן במבואה כשאני רוצה וגם אז זה בפחד בגלל השכן שלי שאני לא יודע אם הוא בקריז או שלא.

זו מכת מדינה. טרור לכשעצמו. חוסר ביטחון אישי. שלא יגידו לנו אחרת. 

******************

אחרי יום וחצי של התחרבשות ביני לבין עצמי אתמול הגעתי לכמה תובנות אישיות:

* אם עברתי את מחלת סרטן הערמונית והחלמתי ממנה אז הכל קטן עליי.

* אז יש לי יד מרוסקת. היא לא תחזור למה שהייתה ועליי ללמוד איך להתקדם ולתפקד 

   למרות המגבלה.

* עליי לחזק את הגוף בטיפולי הפיזיותרפיה ורפואה משלימה ככל האפשר. לכן, עליי לנצל 

   עד תום את מה שניתן לי.           

* לא לצפות לעזרה מאנשים, חברים ובני משפחה כי הם לא. 

* אנשים, חברים ובני משפחה לא יבינו את הקושי שלך. הם ירצו תמיד שתעמוד לרשותם

   ועבורם ויסחטו אותך וממך את כל הרגשות והאנרגיות שלך, מה שאתה כרגע זקוק 

   יותר מכל: אנרגיות, רגשות ואת השקט הנפשי שלך. שהם יתמודדו לבד כמו שאתה 

   מתמודד לבד שהרי אתה לא מה שהיית מקודם.

* אני מצליח להתרחץ, להתלבש, לגרוב גרביים, לשרוך שרוכים בנעליים, לשטוף כלים, 

   לשטוף את הבית, לתלות כביסה ולהוריד אותה מה שלא הייתי מסוגל לפני עשרה חודשים

   (ביום שישי הקרוב בדיוק) אז אני מסוגל להכל. 

* להפסיק את הבכי ואת הנהי על היד המרוסקת. זה לא יעזור לי.

* לפעמים להיות גיבור זו משרה לכל החיים.