מגיע מכל הלב
אני התעוזה.
אני אוהב את עצמי. אף אחד ואף אחת לא אוהב אותי כמו שאני אוהב את עצמי.
אני אדם חזק. יש בי עוצמות נפש. אסור לי לשכוח את זה.
כמו שעברתי בגדול את הסרטן אני יכול לעבור כל דבר.
ישנם אנשים שעברו דברים יותר גדולים וקשים מהמצב שלי.
לא אתן לאף אחד ולאף אחת לשבור אותי.
אני אמשיך עם ההומור השחור והציניות שלי.
גם את השלב הזה אני אעבור ועוד בגדול. לא אתן לשלב הזה לשבור אותי ולהפוך אותי לשבר כלי.
אני חייב!!!!!! חייב את זה לעצמי!!!!!
הכל בכוחותיי והתעצומות הנפש שלי, עם חברים או בלעדיהם. אוכיח לכל העולם ואחותו שאני מסוגל.
לא אתן למצבי הרוח הרעים להוריד אותי לשאול.
אז מה אם אני נכה?? זה לא אומר שאני לא אתפקד. זה לא אומר שאני לא אעשה הסבה מקצועית ואעבוד במשהו שאני אוהב.
הנכות ביד שמאל הייתה מתנה ליום הולדתי ה - 53. ביום הולדתי הקרוב (8.3.23 אם אתם שואלים, מתעניינים) כשאחגוג את יום הולדתי ה - 54 אני רוצה לתת לעצמי מתנה: להיות אחרי הפיזיותרפיה. מרים את הראש בגאווה. לעבוד במה שאני אוהב למרות הנכות. לחזור למשוח את השיער במסיכה. לבוש בבגדים יפים. לשמור על הזקן שיהיה יפה. אני רק מזכיר לעצמי: שאני מושך תשומת לב במצבי במכון הפיזיותרפיה עם צמידי הסאוטה, שעון הסאוטה והשרשרת. אנשי שירות רפואי זוכרים את השם שלי רק בגלל האנושיות שבי ושאני מפזר לכל עבר.
(בשעות האחרונות אני נזכר במה שאבי ז"ל היה אומר לי ברגעים הקשים שהיו לי: "ישראל, קום. תתרחץ. תתכונן ללכת לעבודה למרות שאתה יושב בבית. זה יעשה לך טוב לנשמה ולגוף").
*********************
האם המנהלים מקבלים מאתנו את הכול
זה שיר נועד לכם ולכול הכיף ותמיכה שאתם נותנים
דברים שאני כותב
לאנשים שבטוח לא נפגוש
אנשים בזכותם נצחק כאב
צוות שגורם לא לחשוש
דברים נאמרים בכנות
רגשות מתבטאים באמת
כך מכירים רבים לא פשוט
למנהלים ממני הצלחה לתת
קחו רק שתדעו איך משתנים
אנשים שלפני כן היו על הפנים
כך מתכתבים כך כולם שנים
גם אם כולם כבר כאלו ישנים
בכל אופן מגיע לכם יוזמי האתר
מילים אינן רק לדבר מהלב נשאר
רגשות של אהבה ותמיכה מבטאים
טוב שיש אם מי לדבר לפעמים
מגיע מכל הלב.
*********************
הקטע הזה כבר לא רלוונטי בכלל. התגברתי, והיום טוב לי.
פשוט יצא לי לעבור על קטעים שכתבתי מהעבר ואהבתי את סגנון הכתיבה של הדברים, דברים שנכתבו בעיצומו של דיכאון וסערת רגשות ואת הנוסטלגיות שזה העלה בי.
עכשיו דצמבר.
בדצמבר הזה הכל היה צריך להיות אחרת.
הייתי צריך להיות בשדה התעופה מחכה עם זרועות פרוסות לרווחה לקראת אהובי .
הייתי מחובק עכשיו איתו בדירה שהיינו אומרים לשכור לאחר חודשים שהוא שבר את עצמו בעבודה פיזית קשה למעני.
היינו יושבים מתחממים ולא מאמינים שהצלחנו, שעשינו את זה.
היינו יכולים לטייל בכל רחבי הארץ, לחוות הכל מהכל ולחזור לישון באותה מיטה ולהיפגש שוב בחלומות של זה וזה.
ואחר כך הייתי נוסע אליו. להורים שלו שכל כך התלהבו ממני , לאח שלו ולכל החברים שלא הפסיקו לרגע לראות את החיוך והעיניים המאושרות, את האדם שסוף סוף חיי בגלל אותה אלכסנדרה.
ושם, שם בדיוק היינו אמורים להתחתן.
אבל אנחנו לא הצלחנו.
לא הגענו לזה.
נפרדנו בסמפטבר.
אבל כל הזכרונות נשארו .
המכתבים בצירוף התמונות, החבילה שהוא שלח לי. הפינית והעברית שלימדנו זה את זו.
השירים, הבדיחות הפנימיות, הרגעים האלה שבהם הרגשנו שאנחנו חיים חלום.
הכל נשאר ומעלה את השאלה - למה כזה דבר מושלם נכשל?
מלהיות על גג העולם פשוט בא לי לקפוץ ממנו.
התקפי החרדה חזרו, הדיכאון גבר והבדידות ותחושת האובדן מלוות אותי כל יום.
3 בבוקר.........
השעות שינה שלי כבר מזמן התהפכו כמו שאר המצב הנפשי שלי.
ואני שומע שיר בפינית שנקרא "חורף קסום" בידיעה שהוא אף פעם לא יהיה כזה.
תגובות