אני התעוזה

עוד שישה ימים למאנייק...........

כבר נמאס להסתובב עם חבישת הסד. 

ביום שני הקרוב  (בשעה 08:30 בבוקר) מוריד את חבישת הסד ואת התפרים ואז אצטרך להתחיל את טיפולי הפיזיותרפיה.

לא קלה לי המחשבה על כך שריסקתי את היד ועברתי ניתוח ועליי להתנהל עם יד אחת בריאה......

ללכת לבית חולים באותו יום אצטרך לעשות זאת לבדי, שוב.

ישראל............

אני קורא אותך לסדר!!!!!! להפסיק להתבכיין. תודה לאל, שלא עפת לכביש מהרוחות. 50% מההחלמה היא לשמור על מחשבה חיובית. נכון להיום, תודה לאל, הכאבים פחתו ואני נוטל משככי כאבים רק בלילה כשאני הולך לישון ואז יישן באופן יחסי יותר טוב.

מילוי הטפסים בצורה דיגיטלית אם זה בביטוח לאומי ואם זה מול חברת הביטוח הפרטי שלי זה קל וזה בטוח. מצד שני צריכים לזרז אותם וללחוץ עליהם. כבר עברו 13 יום מאז שנפלתי וריסקתי את היד.

************

חזרתי לענוד את האבן הכחולה כנגד העין רע.

בסופשבוע האחרון שמתי לב שפרשת בר המצווה שלי הייתה באותו סופשבוע וגם תאריך העברי של יום ההולדת שלי.

אחד השכנים שלי פרס את ידיו עליי ובירך אותי ברכת בריאות ושהקדוש ברוך הוא ישמור עליי מכל פגע ורוע.

************

ועכשו לחדשות המרעישות:

החלטתי לפרוש מענף המלונאות!!!!!

החלטתי שבמצבי אני הולך להירשם בלישכת התעסוקה ולעבור דרכם דורס הסבה מקצועית. הבנתי מהר מאוד שמה שקרה לי במלון בחודשיים וחצי האחרונות שעבדתי שם, האנרגיות השליליות, הקריסה הגופנית והנפשית שעברתי שם זה לא בשבילי בכלל. הידיעה שבמשך 13 יום האחרונות המנהלת שלי לא טרחה להתקשר אליי לדרוש בשלומי בכלל. הרגשתי שהיא ממש פיללה שזה יקרה לי. חוצמזה, שאני רואה מה קורה עם ענף המלונאות מאז פרוץ הקורונה שהכל השתנה לרעה: זה לא מה שהיה לפני 29 שנה.

אומנם, אני חוגג בעוד שבועיים וחצי את יום ההולדת שלי ה - 53. אני עדיין צעיר. עדיין יכול לעשות את השינוי. פשוט לתפוס את התעוזה לשינוי. לא לפחד. פשוט להעיז ולעשות.

אתמול שלחתי את מכתב ההתפטרות שלי במייל למחלקת משאבי אנוש. הסברתי להם שההתפטרות שלי נובעת מאורך הטיפולים וההחלמה ושאני לא רוצה לתפוס תקן למשרה שאני לא רוצה לאייש אותה. מאז לא היה טלפון אחד מהם. טלפון אחד.

אני רוצה להחלים בשקט. ללא מתחים. ללא לחצים. גם ככה בשביל שכר של פאקינג 35 ש"ח למה לי את כל זה? בשביל מה? גם ככה הייתה החלטה בעל פה לא כתובה בחוזה עבודה שהשכר יועלה אחרי חודש ימים עבודה, שלא מומשה בכלל. אז למה אני צריך לקיים את הצד שלי? גם ככה המחשבות על עזיבת הענף היו לי כבר לפני שריסקתי את היד ובלי שום קשר לזה בכלל.

אמרתי לעצמי בעשרה ימים האחרונים את מה שאמרתי לעצמי בזמנו במהלך תהליך הקואוצ'ינג שעברתי: "אני התעוזה".