יד שמאל
לא קל לי הדבר בכלל, במיוחד כשאני נזכר בכל סיפור המקרה פשוט בא לי לבכות שוב ולשאול את עצמי "למה זה קרה לי חודש לפני יום ההולדת שלי?"
שבוע שעבר, יום רביעי (9.2.2022), עבדתי משמרת ערב עד 23:00 בלילה ולמחרת הייתי אמור לעבוד משמרת בוקר. באותו יום היה מזג אוויר סוער של גשמים ורוחות חזקות ונוראיות. המלון שבו אני עובד נמצא בטיילת תל אביב כך שארצה או לא ארצה הוא בקו ראשון של הרוחות החזקות והגשם.
המחליף שלי הגיע העברתי משמרת ובאתי לצאת הביתה.
לא הספקתי לעשות שני צעדים ואז מצאתי את עצמי שרוע על הרצפה ברחוב כשהפנים שלי מלאות בדם. המשקפיים שלי עפו מבלי אפשרות לראות איפה הן. כשניסיתי לקום לא הרגשתי את יד שמאל בכלל: ההערכה הראשונה שלי הייתה שבר ביד. הייתי לבד ברחוב, מבלי אפשרות לבקש עזרה ממשהו עזרה לקום.
קמתי לבד בכוחות אחרונים וחזרתי למלון. המחליף שלי (רוסי במוצאו) ראש קטן מבלי למהר לעזור לי לשטוף את הפנים לפחות ולהזמין מונית לבית חולים פשוט נעמד וציקצק בלשונו. צרחתי מכאב ודרשתי מונית שתגיע לבית חולים ושיוציא לי את הזוג משקפיים שהיו לי בתיק: אומנם פתח לי את התיק והוציא לי את המשקפיים אך לא דאג לסגור את התיק. פשוט היה מכה נוראית: רוסי שלא מפעיל את הראש בכלל, עלאק אינטליגנטי. לאורך כל הזמן אני צורח שהיד שמאל שלי כואב ואני לא יכול להפעיל אותה.
טסתי לבית חולים איכילוב במונית. הנהג מונית לקח אותי ישר לכניסה של המיון.
במיון קלטו אותי בשעה 23:15 בלילה. דחפו לי אופטלגין נוזלי שפשוט הרגשתי שזה כוסות לרוח. והכניסו אותי לשני צילומי רנטגן. כשחזרתי לאורתופד התורן ראיתי את הבעת פניו ושהיה חיוור כסיד. הבנתי שהתוצאות לא טובות בכלל: המרפק נשבר לארבע חתיכות, הגולה ששומרת על גמישות היד נסדקה, 2 רצועות נקרעו, 2 עצמות בזרוע נשברו. ההחלטה הייתה להכניס אותי לניתוח דחוף. פה הרדימו אותי בכדי לקבע את היד עם סד עד לניתוח בבוקר. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכב במיון כשאני לא מבין מה קורה אותי ומסביבי. שתבינו: כל הזמן הזה אף אחד מבני משפחתי לא עונה לטלפונים בכלל ואני במצב של בכי ללא הפסקה הן מהסיטואציה הן מהכאבים הן מהבושה והן מהמחשבה שאף אחד לא עונה לי בנייד. מצד שני, המנהלת שלי חופרת לדעת מה לדעת מה קורה לי מבלי לקום ולבוא ולהיות איתי.
רק בבוקר של יום חמישי (10.2) בשעה 06:00 בבוקר הבנתי שזמן הניתוח קרוב מאוד. ורק אז אמא שלי הועילה לענות לי: הסברתי לה בקצרה מה מצבי ודי בכעס שלא ענתה לי כל הלילה בידיעה שהנייד שלה לידה ושאני לא יודע מתי אני נכנס לניתוח אבל זה בקרוב מאוד. המחליף שלי בעבודה עוד שואל אותי בוואטצאפ מה מצבי. בכעס ובעצב עניתי לו שאני בבית חולים עדיין ממתין לניתוח.
(ראבאק, אמרתי לעצמי, זה מה שמעניין אותכם? אתם לא חושבים לבוא להיות איתי בבית חולים בזמן הקשה? עד היום לר ראתי אף אחד ואף אחת לא טרח לבוא או להתקשר אליי למעטה המנהלת שלי שהתקשרה אליי אחרי שאני כבר בבית מתפתל מכאבים ודורשת שאגיע לעבודה במונית, כשאין לי כסף על התחת, להשלים 200 שח).
בשעה 07:15 הבנתי שאני נכנס לניתוח לבדי, בלי שום ליווי. לקחתי החלטה קרה: להפקיד את כל הציוד השווה ערך בביטחון של הבית חולים כי שוב לא היה לי ליווי בכלל, לתדהמתם של הצוות הרפואי.
בשעה 08:00 השכיבו אותי על המיטה והובילו לחדר הכנה לניתוח. שם פגשתי את הסניטר שבדק לי את הלחץ דם ושאל לאילו תרופות אני רגיש, הדריך אותי לניתוח, הסביר לי מי המנתח. ביקשתי לראות את המנתח שלמזלי הוא היה לידי והציג את עצמו. בכל הסיטואציה הזאת הייתי עם דמעות, שוב....... קיללתי את כל העולם ואחותו.......
הורדמתי לניתוח.
כשהתעוררתי הייתי אחרי הניתוח של ארבע וחצי שעות, מצאתי את עצמי בחדר התאוששות כשלצידי אני רואה את אמא שלי ומאחוריה את אחותי. רק אז הבנתי שהניתוח ערך ארבע וחצי שעות. הועברתי לחדר במחלקה אורתופדית א'. ושם אמא שלי התחילה להתנפל עליי מ - NO WHERE באיזו זכות אני עושה את זה ושהיא לא יכולה לטפל בי. כעסתי עליה ועניתי לה שלא עשיתי לעצמי את זה ומי המשוגע שיעשה את זה לעצמו? ושאני הבן שלה איך היא מדברת ככה. ואז היא קמה ואמרה שהיא הולכת. מאותו רגע נשארתי שוב לבד. רגע לפני שיצאו מהבית חולים קנתה לי נעלי בית ושלחה אותם עם אחותי.
ביום שישי (11.2.2022) שוחררתי הביתה בשעה 12:00 בצהריים לבדי. בלי שום ליווי. את עלות הנסיעה שילמתי בשבעים ש"ח האחרונים שהיו לי בכיס מבלי למשוך אף שקל כי כל ההתחייבויות שיש לי ירדו ונשארתי ללא כסף בכלל. ללא אשראי.
*****************
עבר שבוע מאז.
מתפתל מכאבים כל יום. נוטל משככי כאבים (אופטלגין 500 מ"ג).
השכן שלי מלווה אותי בדברים הקטנים: עוטף לי את הסד בניילון כשאני רוצה להתרחץ. פותח לי את השימורים לצ'וצ'ו, וכולי. את אמא שלי אולי ראיתי פעם אחת בכל השבוע האחרון.
בשבוע האחרון באו לבקר אותי אולי רק 3 או 4 חברות וחברים שאותם אני מעריך, מוקיר ואוהב. לא ראיתי את כל אלה שהציגו את עצמם כחברים שלי וברגעים הקשים שלי לא ראיתי אותם, למעט אלה שבאו לבקרני.
בסוף החודש אני אמור לחזור לבית החולים להוריד את החבישה ואת התפרים ואז.......... להתחיל את תהליך הפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק על מנת להחזיר את תפקוד של היד.
כשאני הולך לישון זה במצב של שכיבה על הגב מבלי להתהפך לצדדים. לקום ממצב שכיבה אני קם לאט לאט.
הרבה אומרים לי שעדיף המצב הזה ושלא עפתי לכביש ומכוניות לא עברו. תודה לאל.
כל התיסכול שלי מהמצב הזה נובע:
1. שלא היו אנשים ברחוב שלא עזרו לי לקום.
2. צוות עובדים שעובדים איתי לא התקשרו ולו פעם אחת אליי. שלא לדבר לבוא לבקר אותי. לפעמים, הכספים של העבודה לא חשובים במצב הנוכחי.
3. אמא שלי שלא מגיעה לבקרני ולשבת איתי שעה - שעה וחצי. מרגיש מופקר על ידה.
****************
החזרתי את האבן הכחולה על הצוואר.
אני אבריא ואתחזק.
למקום העבודה הנוכחי לא אחזור כי אני יותר חולה מאשר אני בריא. יש שם אנרגיות שליליות. אני לא צריך את זה בכלל.
תגובות