זה אני

נפלתי חזק שלשום בלילה........ חזרתי הביתה ברגל אחרי משמרת ערב - בין השעות 16:00 ל - 00:00 - בגלל שנהג ההסעות הוא אדם דוחה ביותר בהתנהגות שלו, חובש כיפה ומורה לשעבר. זו הייתה הליכה של שעה, שכללה שתי הפסקות קטנות. מצד אחד, זה בריא ללכת ברגל ומצד שני, בסוף יום עבודה אחרי 8 שעות של עבודה כשאני סובל מסינוסים ומברונכיטיס ומחלים ממחלת הסרטן הערמונית זה לא שווה את זה. עובדה: כשהגעתי הביתה הייתי עם כאבי סינוסים חזקים, שיעולי ברונכיטיס איומים וחום שעלה וטיפס וקול שנעלם לו - מיותר לציין, שיידעתי במיידי את המנהל שלי בהודעת וואטצאפ, למרות שידעתי שהוא לא ייראה את ההודעה רק בבוקר. באמצע הלילה כשקמתי לשירותים לא יכולתי לשלוט ברעידות לא רציונליות בכל הגוף, שזה פעם ראשונה קרה לי, והבית היה סגור מפני הקרירות שמבחוץ. בבוקר, לא היה מנוס מלהודיע שאני לא יכול להגיע במשך שלושה / ארבעה ימים לעבודה אחרי שהייתי אצל הרופאה שלי. אני יודע שכל המאמץ הזה לא היה שווה בכלל. בהתחשב בעובדה שאף מונית לא הייתה פנויה בשעות הללו. רתחתי מזעם...... סבלתי....... פחדתי מהרעידות הללו שהיו לי........ שלא תגידו שלא הצהרתי על מצבי ה

לתת לך ללכת. ידענו שזה יקרה, שלא באמת נצליח לגשר על הפערים. אנחנו כל דומים, וכל כך שונים. אני יודע כמה רצינו. כמה ניסינו. באמת רצינו, באמת השתדלנו. ויתרנו על האגו, ביקשנו סליחה. נשמנו. הלכנו, חזרנו. באמת רצינו. חלמנו לרגעים. קיווינו. חיבקנו הכי חזק שאפשר. בנינו בועה שתאפשר לזה לקרות. שינינו, השתדלנו. נשברנו, צמחנו. והכל היה כל כך עוצמתי. שלם, ושבור. נתנו לגעת במקומות הכי עמוקים. אבל, וכן האבל הזה שכל כך התחמקנו ממנו. צץ לו ותפס מקום עצום. כל כך רצינו, כל כך השתדלנו. אבל........... הלכתי לאיבוד. שכחתי את עצמי. ברגע שהתחלתי לאהוב כל חלק בי, כל חלק בנו. שכחתי אותי. ככל שהתקרבתי אלייך, התרחקתי ממני. אני רוצה אותנו, אבל כבר לא יכול. כמה שאני רוצה אותך, אני רוצה אותי יותר. ממש רציתי. אבל ככל שאני מתקרב אלייך, אני מתרחק מעצמי. *************** המילים זורמות לי דיי מהר על המסך. אני פותח את האפליקציה, והכל נשפך. כל מה שעברתי, כל מה שבא לי לעבור, כל מה שרציתי וארצה. את התסכולים, שלך, שלי, שלנו. את חוסר ההבנה שלך. את הרצון שלי. את חוסר ההבנה שלי. אבל ברגעים שאתה נעלמת, המילים בורחות ממני. דווקא ב

  Do you remember How we used to be Feeling together, believe in whatever My love has said to me Both of us were dreamers Young love in the sun Felt like my saviour, my spirit I gave ya We'd only just begun Hasta Manana, Always be mine Viva forever, I'll be waiting Everlasting, like the sun Live forever, For the moment Ever searching for the one Yes I still remember, Every whispered word The touch of your skin, giving life from within Like a love song that I'd heard Slipping through our fingers, Like the sands of time Promises made, every memory saved Has reflections in my mind Hasta Manana, Always be mine Back where I belong now, Was it just a dream Feelings unfold, they will never be sold And the secret's safe with me Hasta Manana, Always be mine

אם אתם קוראים את הפרק הזה משמא אני עדיין קיים. משמא אתם קוראים סופסוף עוד פרק בבלוג שלי. אני כותב וכותב בכדי לפרוק את מה שיש לי על הלב,  אני כותב וכותב בכדי לשתף, אני כותב כי אני צועק במילותיי, אני כותב כי אני מחפש בעצם כתף לבכות עליה. מה כל כך קשה לקרוא פרק בבלוג ולא משנה מה הוא אורכו - קצר כארוך. כותב הבלוג רוצה לשתף, רוצה לבכות לפעמים, מחפש כתף, מחפש נחמה. מה כל כך קשה לתת, להקשיב? היו "נשמות טובות" שהאשימו אותי שאני לא כותב בעצם את הבלוג הזה אלא משהו אחר......... אותן "נשמות טובות" כבר לא איתי יותר. הרחקתי אותן ממני: לא רוצה אנרגיות שליליות סביבי. וכן, "נשמות טובות" אני זה שכותב את הבלוג הזה אחרת לא הייתי מפרסם: הצרות עין שלכן לא תוביל אותכן רחוק מדי. ********************* כשכולם בחיפוש אחר סוד החיים עסוקים בלרוץ כובשים יעדים אתה מנסה להבין דרכך בין כל השבילים ומנסה להבין בין הכל את עיקר הדברים לאן השביל מוביל איך עוקפים אבנים בלי להיתקל באחת וליפול על כל הפנים ואם זה קורה אז איך שוב קמים ואיך תעלה את ההר אם יש לך פחד גבהים וזה מצחיק שכולם נראים כל כך

שלום לך אחות יקרה, מה שלומך פה בעולם? ואיך את מרגישה בתקופה האחרונה? לפעמים אני שומע שאת עצובה, בגלל שכל העולם נשאר בבית, זה גרם לך למחשבות רעות, וזה גרם לך למחשבות לא טובות, על עצמך. אולי כי יש דברים שהדחקת עם הזמן, בגלל שיותר מדי כואב? אז יקירה, בואי נדבר על הלב שלך, בואי נדבר על הלב הקסום שלך, שאני אוהב לצלול איתו למעמקים, ולשחות איתו עד לקץ הימים. אני יודע, שהלב שלך עדיין שבור לרסיסים, בגלל הקשר שהיה לך עם אחד, שחשבת שהוא יאהב אותך לעולמים. איזה מבאס זה, להתאהב במישהו, להשען עליו ואז להבין שזה לא זה? או........... שהוא נעלם?זה גורם לך להסתגר בתוך עצמך, ולשאול את עצמך האם את ראויה לאהבה? האם את ראויה שיהיה גבר שיאהב אותך? האם את ראויה להיות מוערכת ומאושרת? ולהיות אוהבת? והאם בכלל כדאי לפתוח את הלב שלך שוב? לכן חשוב לי להגיד לך יקירה, שהתשובה היא שאת ראויה לכך ללא ספק. ואני לא אומר את זה על מנת לעודד או לנחם, אני לא טיפוס שמנחם אנשים על מנת שהם ירגישו טוב,אלא בעיקר אומר להם את האמת. והאמת היא יקירה שאת נמצאת בתקופה לא פשוטה,בתקופה בה את שבורה, ומרגישה שאת כבר לא עם ביטחון חזק, ואמונה

אני רוצה רגע להחזיר אותכם לילדות שלכם. זוכרים אותכם כילדים? שאין לנו דאגות גדולות, שהדאגה היחידה שלנו שלא נהיה אלו שסופרים במחבואים. שנהיה אלו שמקבלים את הפרה הגדולה שיש בשוקולד. שיסכימו לנו לעשות ארטיק של מיץ במקפיא. שהוויכוח היחידי מי אשחק ראשון ים יבשה . שהאושר הגדול זה למי יש יותר גולות וקלפים. אבל עדיין משהו בנו כילדים רצה להיות בגיל 18 שאפשר ללכת לחנות סיגריות בלי שיגידו שאנחנו קטינים ,תמיד רצינו להרגיש גדולים ושייכים. אבל שהגענו לגיל החוקי הבאנו כמה הילדות היא הדבר הכי טוב שקרה לנו. בילדות שלנו היה לנו לב כל כך גדול ככל שאנחנו גודלים הוא נהיה קטן יותר. פעם לא היינו זקוקים לאוצר מילים בשביל לדבר , מספיק היה מבט. שהיינו ילדים הגשם היה יורד מהשמיים, היום הוא זולג לנו מהעיניים . שהיינו ילדים לא התביישנו לבכות באופן ציבורי, היום אנחנו בלבד שלנו. כשהיינו ילדים אהבנו את כולם ללא הבדל כל הצבעים כל הסוגים, היום אנחנו עסוקים בשפיטה. כשהיינו ילדים היינו מתווכחים שעות עם החברים ואחרי מספר דקות חוזרים להיות חברים, היום אין לדעת מתי השולם יגיע. כשהיינו ילדים היינו רואים חבר ברחוב ורצים אליו ע

זוגות זוגות.......... והלב מתכווץ. האם מגיע לי אהבה? הוא ויתר עליי בגלל שלא הייתי מספיק טוב, ועם הזמן הבנתי שהוא לא היה מישהו שהדמעות שלי שוות. עוד מעט טו באב והזכרונות קופצים....... כי פעם מזמן כל ריב שלי ושלו נגמר בנשיקה, חיבוק שלו ובמילים שלו של "אני מפחד שתלך ממני ותבין שיש יולר טוב ממני שם בחוץ". מדהים איך בסוף הוא הלך. בט"ו באב הקודם רבנו. ואחר כך קיבלתי פרחים. הגבר הראשון שהביא לי פרחים. כן תמיד אמרתי שאני לא אוהב פרחים אבל עדיין התלהבתי כי זו מחווה מקסימה. הוא אמר שהוא אוהב אותי ובחיים לא פגש אחד כמוני. ובסוף ויתר בשנייה עלינו ועל העתיד שדיבר עליו כל פעם. הוא היה הגבר הראשון שהטיח בי מילים......... מילים שלפעמים מהדהדות לי בראש. מילים שהייתי רוצה לשכוח לעד. אבל עכשיו שעבר כל כך הרבה זמן אני מבין שאני יותר חזק מזה. והוא הפסיד אותי ולא אני אותו. ואני עוד אמצא גבר יותר טוב ממנו. גבר שיעריך אותי ולא יגרום לי להרגיש שהוא יותר טוב ממני בכל דבר. גבר שישמור עליי לידו ולא ירחיק אותי. גבר שיכיל אותי כמו אני מכיל אותו. גבר שהוא לא אתה! אבל הגבר הזה יגיע! ואז........... אז א