המוזה לא מגיעה היום
מה בעצם אפשר לכתוב בשבועיים טעונים שכאלה? מה בעצם אפשר לכתוב בתקופה הטעונה הזאת?
כל שנה אחרי פסח יש את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ושבוע אחר כך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. כיהודי - ישראלי גאה (תרתי משמא) אני מתמלא ברגשות מעורבים של בין עצב לשמחה, הזדהות, מלא בזיכרונות. אני מבקש להבהיר כאן: משפחתי באה מטורקיה היא לא חוותה את השואה והיא גם לא משפחה שכולה אבל בסביבה הקרובה שלנו יש ניצולי שואה ומשפחות שכולות. במהלך חיי זכיתי להכיר ולהרחיב את חוג מכריי שהם ממשפחות שכולות ומשפחות של ניצולי שואה ואני גאה על כך שיצא לי להכירם. השנה הכל יצא בצל הקורונה. למי יש מצב רוח בכלל? למי יש חשק בכלל? (משפחות עם ילדים קטנים שההורים כבר משתגעים ומטפסים על הקירות שלא לדבר על כך שהם עצבניים. מצד שני, ישנם כאלה שלא יודעים מה יקרה מחר. מה כבר אפשר לכתוב על.......? מה כבר אפשר להוסיף ולומר על מה שלא נאמר? רוצים כבר לחזור לשגרה).
את דגל ישראל תליתי במרפסת ביתי השנה במהלך חול המועד של פסח. תליתי אחרי התלבטות ורגשות מעורבים מעולים בעצב רב בידיעה שהשנה הולך להיות יום עצמאות עצוב בגלל הקורונה והחל"ת. אני יודע כשנחזור לשגרה ולעבודה אני לא אהיה אותו ישראל שהיה לפני כן. אם פעם הייתי מביע את דעתי על כל דבר ועל נושא מקצועי הפעם אני אשתוק ואוריד פרופיל. בתום חג הפסח התפרסם על התאבדות של אישה מבוגרת - ניצולת שואה, כמדומני - בתחילת החג שלא היה לה מה לאכול והרגישה שהיא נשכחה ולכן התאבדה אילולא השכנים שלה שהתלוננו על ריח חריף שיוצא מביתה וכשפרצו לביתה גילו את גופתה, אחרי שבוע.
********************
אם פעם הייתי פורה בכתיבה שלי וכותב כל יום פרק בבלוג שלי והיום............. יוצא לכתוב פרק פעם בשלושה ימים וגם אז אני יושב כותב ומוחק, מתחבט עם עצמי על מה לכתוב ולמה לי לכתוב ושואל את עצמי אם לא כתבתי כבר על הנושא כזה או אחר: הולך ובודק בבלוג ומוודא שבעצם אני לא חוזר על עצמי שוב ושוב ושוב. מי אמר על אלה שחוטאים בכתיבה לא מתייסרים ומתחבטים?
תגובות