יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2020.

היום ערב יום הזיכרון  לשואה ולגבורה 2020.

אין היום בערב את הטקס המרכזי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה בגלל הגבלות וירוס הקורונה. אין אירועים מרכזיים בגלל הגבלות וירוס הקורונה. בואו נזכור שלא רק ניצולי וניצולות השואה, שעם השנים המספרים מדלדלים יותר ויותר, נשארים השנה בבית בסגר בגלל שהם בקבוצת הסיכון אלא גם ההורים והסבים והסבתות שלנו: לטעמי בגלל זה השנה זה הולך להיות יום השואה והגבורה יותר עצוב משנים קודמות. לצערנו הרב.

עוד כשהייתי תלמיד בבית ספר תיכון (שזה היה לפני יותר מ - 35 שנה) כל שנה השתתפתי בתחרות עבודות בהיסטוריה ארצית בנושא השואה. אני מודה ומתוודה, שמצד אחד, זה עזר לי ללמוד הרבה כי קראתי וכתבתי הרבה על תקופת השואה וזה חסך לי את הלמידה ואת ההכנה בנושא לקראת הבגרות בהיסטוריה. מצד שני הבאתי את הבית הספר שייצגתי למקום השלישי והמכובד במשך 3 שנים כשבשנה האחרונה הבאתי את בית ספר התיכון שלי למקום ראשון על העבודה שלי בנושא מרד גטו ורשה. עם היד על הלב, אני יכול להגיד שכל שנה ושנה הזדעזעתי יותר ויותר מעוצמת התקופה ואיך הנאצים והשותפים שלהם טבחו בעם היהודי שחי באירופה ומנהיגי העולם לא טרחו לנקוף אצבע להציל. לאורך כל השנים לא פתרתי את השאלות שריחפו מעל: מדוע? מדוע העם הגרמני באותו זמן לא התעורר וכמה הוא היה עיוור שהלך אחרי המנהיג שלו שהיה משוגע עם או בלי תעודות? מדוע מנהיגי העולם שכן נפגשו איתו לא הבחינו שהאדם הזה לא יציב בנפשו? נשארתי עם השאלות הללו ללא תשובות.

התקופה הזו חייבת וצריכה לשמש לנו אורות ותומים איך לא לחזור על אותן הטעויות ההן: לבחור במנהיג דמגוג שהוא חולה נפש - קל כקשה - שיעשה הכל שהעם יילך עיוור אחריו ויעשה הכל מה שהוא מורה, בין אם אנחנו חיים במדינתנו ובין אם אנחנו חיים במדינה אחרת.

מדינת ישראל הוקמה 3 שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. בין היתר בגלל הצורך הקיומי להקים בית יהודי לעם היהודי ובין היתר אומות העולם התחילו להבין את הזוועות שהיו על אדמת אירופה במשך 6 שנים רצופות רק בגלל מנהיג דמגוג, חולה נפש, שהתאבד בירייה לבסוף בבונקר שלו.

משפחתי גדלה והתרחבה על אדמת טורקיה, תודה לאל, למרות שהיו חששות גדולות שגרמניה הנאצית תפלוש לטורקיה באיזו שלב שבסופו של דבר זה לא קרה. כך שאני לא יכול להבין - נראה לי שלעולם אני לא אצליח להבין את מה שקרה על אדמת אירופה אז באותה תקופה.

****************

שבוע הבא נציין את יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ובצאת היום הזה נציין את יום העצמאות ה - 72.

גם אז נציין את היומיים הללו בלי טקסים בגלל הגבלות הקורונה. לצערנו הרב.

כל שנה בשנה אישית אני נזכר באבא של חברת ילדות שלי מבית הספר היסודי שנפל במלחמת לבנון הראשונה בימים הראשונים כשהיה רק בן 45 כשכל חייו היו לפניו. אני תמיד נזכר בו שהיה אדם גדול ורחב ממדים. בשנים האחרונות אני מדליק נר זיכרון לזכרו באתר של חללי צה"ל ופעולות האיבה מתוך הזדהות עם המשפחה שהוא הותיר אחריו ומתוך כך שזה היה מקרה מוות הראשון שנתקלתי בו כמו כל חבריי וחברותיי, דאז, וזה היה דבר הכי טראומה מבחינתי כילד מתבגר. לפני מספר שנים חידשתי את הקשר עם ביתו - חברתי ללימודים ועם אמא שלה אחרי שהקשר בינינו ניתק עם השנים, לא מתוך רחמנות אלא מתוך געגוע לאדם שהכרתי. היא הייתה אחת מתוך שתי בנות כיתה שלי שהתעקשה לשמור ולשמר על קשר איתי אז על קשר. החברה הזאת הוכיחה את עצמה שהיא יכולה להגיע להישגים גדולים ומתעסקת בהעצמה נשית ובספורט אתגרי ואישית אני גאה בה על הדרך שהיא עברה ובגלל החוסן הנפשי והאישי שלה.