זה אני

הרבה זמן התלבטתי האם לכתוב על הנושא. לשפוך את מה שאני מרגיש....... אני יושב כותב ומוחק. כותב ושוב מוחק........ מצד אחד, חושש שמא לפגוע בזכרו של אבי ומצד שני,  זה נמאס לי כבר לסבול ולסבול.  אני מודע לכך שאין מדריך להורה מושלם כמו שאין מדריך לילד מושלם. אני מרגיש שהנושא פוגע בי נפשית, גופנית, בריאותית וחברתית.  כמה אפשר לספוג? שהרי אני לא בוב ספוג.  אני מרגיש כמו הילדה אביה מהסרט "הקיץ של אביה" בכיכובן של גילה אלמגור וקאיפו כהן -  הסרט מבוסס על ספר בעל שם זהה שכתבה גילה אלמגור, אך עם שינויים מהסיפור המקורי. הספר מבוסס על סיפור ילדותה של אלמגור, שגם כתבה את התסריט לסרט, הפיקה אותו ושיחקה בו תפקיד ראשי בתור אמהּ. רק שבסיפור שלי אמי לא ניצולת שואה היא הגיעה לארץ כתיירת בגיל 19 מטורקיה הכירה את אבי ז"ל התאהבו והתחתנו. המטרה שלי היא לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה אלא הגעתי לשלב שבו אני חייב לפרוק את אשר על ליבי גם אם זה יירסק את תא המשפחתי המזערי שנותר אחרי פטירתו של אבי לפני עשר שנים (אם מי שהוא יכול להבין את זה בכלל). היום, אני מבין את אחותי שגדולה ממני בשש שנים שכבר לא י

אני אדם פשוט כמו כולם!!!!!! לא מתיימר להיות כוכב בינלאומי או..........דוגמן בינלאומי עם קוביות בבטן או.........זמר מצליח למרות שאני נורא רוצה לשיר. כבר כתבתי על זה בעבר ואני כותב שוב ושוב על זה כי זה לא מובן מאליו. ********************** אני כותב בבלוג שלי שהוא יומן אישי וירטואלי שלי. זה שאני חושף פרקים ממנו כי אני נורא רוצה לשתף מהחוויות האישיות שלי, מסיפור החיים שלי, לטוב ולרע יש בהם קטעים מצחיקים מלאים בהומור ציני ויש בהם קטעים רציניים משתפכים. בסך הכל אני בן אדם עם רגשות. אני אנושי. לא רובוט, שיש הרבה כאלה ביפן. היו כאלה שהתלהבו והרגישו כשקראו את הפרקים שהפצתי שבעצם כל פרק קשור לפרק הקודם. זה יצא ככה מבלי לחשוב על זה. אז..................... לא אכפת לי אם קוראים או שלא קודם כל אני כותב בכדי לשחרר ולקרוא מחדש את מה שכתבתי בכדי לנתח את מה שאני מרגיש. *********************** אומנם אני לבד וטוב לי עצמי עם הפלוסים ועם המינוסים שלי. מספיק היו לי בחיי אנשים עם אנרגיות שליליות שיצאו החוצה והקרינו לסביבה. הפסקתי ממזמן עם ההתנצלויות ועם ההתנגחויות. מי שלא טוב שיהיה לו יום טוב.

לא טוב היות האדם לבדו - הבדידות, אחח, כל כך קשה שמביאה לפעמים לדיכאון אתה מרגיש שעובר עוד יום, שבוע, חודש, ושנים שאתה לבד - בארוחות, בעבודה, בערבים, בימי שישי ושבת, חגים שאפילו אתה אצל ההורים, ואפילו בימי הולדת. הטלפון שקט רוב היום ואפילו החדר והבית שלך מאורגנים בדיוק כפי שהיו יום אחרי יום בלי המסיבה של החברים. רוב החברים שהיו במהלך השנים נעלמו כבר לא מתקשרים או מסמסים ושואלים מה שלומך ואפילו שאני זקוק להם הם כבר לא באים, אפילו לבלות ביחד, לשתף בדברים, למצוא תחביב משותף - זה כבר לא קורה. וזה בחירה והזכות שלהם. אני יודע שאני הייתי ועדיין אהיה בשבילהם, היה לי כייף איתם במשך השנים והרגיש לי שגם להם. הם תמיד יהיו בלב שלי וזה לא אומר שהם לא חושבים, אבל מי שרוצה להמשיך לחיות חלק מהחיים שלי - צריך גם לרצות ולעשות את זה. לפני שנים, הייתי אדם שמח וחברותי, אבל אז הנפש והעצב של הטראומות והפחדים התחילו לסדוק אותי וכך גם הלהבה והעיניים התחילו להתכבות. לא ויתרתי, ניסיתי שוב ושוב ליצור קשרים, כי האמנתי שאני מסוגל וכי האמנתי שכן יש עוד אחרים שרוצים להיות איתי ובחברתי - להכיר את העולם של ליאור ושליאור

בעשרה ימים האחרונים לא כתבתי לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב אלא......... בגלל שהייתי בסערת רגשות ולא ידעתי איך לעכל את מה שעברתי. הייתי צריך את הזמן לעבד את הרגשות שלי ואת המצב החדש. (בטח ישנם כאלה שהיו מעדיפים שאני אעלם מהעולם הזה ופיללו שאני אעוף לכביש הראשי וככה לא היו שומעים אותי ועליי יותר). שנה ושבוע עברו מאז תאונת עבודה שעברתי. הסביבה הקרובה שלי לא מבינה את העובדה שאני צריך וחייב לעצמי את הזמן להבריא, להשלים, להפנים ולעבד את העובדה שהיד הולכת להיות נכה. אם הייתי נולד עם יד נכה הייתי ממזמן משלים עם המצב: הייתי אומר עוד דהיינו. ובכל זאת, פתאום OUT OF THE BLUE אחרי 52 שנה הועפתי על ידי רוחות חזקות מעל 100 קמ"ש וריסקתי את יד שמאל ואחרי ניתוח קשה של 4 וחצי שעות התעוררתי אל מציאות חדשה שקשה לי לעכל אותה: היד לא תחזור אל מה שהייתה לפני. אני מבין את אמא שלי שהיא זקוקה לעזרה שלי, עדיין. אני לא יודע אם היא מבינה, מפנימה, מעבדת את מה שעברתי ושעכשו אני זקוק עכשו לזמן שלי. היא לא מבינה שעברנו את שלב של התקרבנות שלה כי אני לא יכול להכיל את זה יותר: אני לא יכול יותר להיות ילד הורה שלה. לא עו

הגיע הזמן להגיד לעצמי: You're still you. לא משנה מה יגיד לך  אתה עדיין אתה. ביי הוק וביי קוק. ***************** בעוד חודש מהיום חל יום ההולדת ה - 54 שלי כן, ה - 8 במרץ, יום האישה הבינלאומי בנוסף (אמא שלי ואני תמיד צוחקים על זה) אני כבר לא מצפה לכלום כי, ממילא אף אחד לא יעשה לי מסיבת הפתעה ליום הולדת הבטיחו לי כבר בעבר כשאצא ממחלת הסרטן מסיבה גדולה והיא לא קוימה. תישארו אתם עם ההבטחות שלכם לעצמכם  אל תבטיחו לאחרים את מה שאתם לא מסוגלים לקיים אם בכלל. מעולם לא הקדישו לי שיר מעולם לא עשו לי מסיבת הפתעה מעולם לא נתנו לי חיבוק ונשיקה, סתם ככה כאילו אני לא צריך גילוי חיבה הרי אני כמו כולכם העיקר אומרים לי שאוהבים אותי עלאק אוהבים אותי לא מאמין באהבת נפש. הכל פועל מאינטרסים אישיים.

בימים האחרונים בגלל מזג האוויר הסוער אני מוצא את עצמי שמסתגר יותר ויותר אין פלא....... הזכרונות מתאונת עבודה והרגשות צפים ועולים הבכי הנוראי מההשפלה ומהסיטואציה צעקות השבר ומהכאב שלי עדיין מהדדים להם ברקע הרגשת חוסר אונים הרגשת הלבד במיון בבית החולים, הניכור, הקור הרצון לשתות אם לא לאכול. כבר הייתי מעדיף לחזור ולהיות מטופל בהקרנות נגד מחלת הסרטן ערמונית (אני יודע שזה משפט קשה לשמוע ולעכל) העיקר שהיד תחזור להיות כמו שהייתה לפני ולא מרוסקת. מי שלא נמצא שם ומי שלא ליווה, מלווה אותי לא יכול להבין את התהליך שאני עובר ועברתי ואת ההרגשה הנוראית שמלווה אותי. *********************** אני מפחד להסתובב בין אנשים דתיים רק בכדי לא לייצור פרובקציות כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתלבש בצורה פרובקטיבית פרובקציות הן לא צפויות בכלל כמו התנהגות של אנשים דתיים מכל הדתות. קשה מאוד לאנשים עדיין בשנת 2023 לקבל את הלהט"בים. מבחינתם זו קללה לכל דבר ודבר. שלא לדבר על זה שגם בתוך הלה"טבים יש פרובקציות. פשוט מתרחק מכל זה. לא רוצה להיות חלק מכל זה. זה לא אני.

אני יהודי. ישראלי גאה. ציוני גאה. בעל דעות פוליטיות מרכז שמאל שפוי. גאה להיות גאה מכבד כל אדם באשר הוא ודעותיו, אפשר להסכים שלא להסכים. *************************** לפני 44 שנה, כשהייתי בן 9, עברתי אונס קבוצתי.  (דיברתי על זה לא פעם ולא פעמיים). מאז הנפש שלי נשארה מצולקת. מבחינתי כל מקרה אונס / הטרדה מינית מחזיר אותי אחורה. המקרה של אבי חימי ראוי לגינוי כמו המקרה של חיים רמון כמו המקרה של אפי נווה ועוד. כל הבכי והנהי של ערוץ 13 בכלל ושל איילה חסון ממש לא במקום.  ראיתי את הראיון עם גב' חסון. איפה היא הייתה כשהתלהמו כנגדי בטוויטר ואיחלו לי למות? איפה היא הייתה כשהגיעו ביריונים אליי לבית באישון לילה ורצו להכות אותי עד מוות? רק בגלל שאני גיי ושהייתי שמאלן בדעותיי, אני מדגיש: הייתי שמאלן. רק בגלל שאני לא אוהד את גב' חסון?  ציפיתי מגב' חסון שתקום ותנמיך את הלהבות בהתקפות שהיו נגדי בטוויטר. אז עכשו כשלא נוח לה אזי היא תוקפת, משמיצה, מזילה דמעות תנין? כשלה היה נוח לשלוף שד בגלוי בלובי מלון כשהייתה מניקה את בנה זה בסדר כשכולם מסתכלים עליה וכשאישה אחרת עושה את זה אז היא צועקת "ג

ביום שבת עברתי על אלבום התמונות שלי. (הוא לא כזה גדול). ראיתי בתמונות ילד קטן ושמנמן עם עיניים עצובות. ישנן תמונות בבגרותי שרואים שממש אילצו אותי להצטלם. נשארתי עם השאלות: מה קרה באותה תקופה? מה גרם לי להצטלם עם עיניים עצובות גם כשאני בין בני משפחה שלי במעגל הראשון? ריבונו של עולם, מה הם שם? למה? אני מפחד אפילו לשאול את אמא שלי על זה כי בטוח שאתקל בהתנגדות מצידה לספר את מה שלא ידוע לי: היא לא תרצה לדבר על התקופה ההיא. אבי נפטר לפני עשור ואין לי את מי לשאול חוץ ממנה.  כמה שאני זוכר דברים ועוד מגיל 4 אני לא זוכר מה קרה בתוך המשפחה הגרעינית שלי. אני כן זוכר שאמא שלי עברה ניתוח טחורים ראשון בילדותי וגם לא הייתה אישה בריאה בנפשה - עברה התמוטטויות עצבים - חרדתית עד עצם היום הזה. חרדתית שמתבטאת בחשדנות כלפיי אחרים ומה הם יגידו ובגין זה לא לחשוף יותר מדי. בגלל האובר חרדתיות הזו היא רבה, ניתקה קשר עם כל העולם ואחותו בזמנו. עד היום היא מסרבת לשתף בקושי שלה עם אחרים, לטענתה היא לא מחפשת צומי: מעדיפה להישאר עם הקושי האישי שלה בינה לבין עצמה. אני זוכר סיפורים שפטירתה של סבתי - אמא של אמי - נפטרה מס

אחרי ימים ללא כתיבה  חזרתי לכתוב שוב. אני לא יכול לתאר במילים את ההרגשה הזאת שהרגשתי ללא כתיבה. גם לא בטוח שאני יובן כראוי. ********************* יש בי פחד לא מוסבר ש...... אני יישכח, אני אשאר לבד, הרי לכל אחד מאיתנו יש את החבילה שלו ולא בא לו לשתף את האחר. Hello, anybody home? ********************* אתם יודעים מה זה להיות כותב/ת? בואו אני אספר לכם כמה סודות. להיות כותב זה להיות חבר ואז אומן אבל בשקט לא מוערך כאילו לא קיים. אין לנו קול שגורס לייקים או מצחיקים כמו המצב של הדור שלנו. פשוט אנשים לא פשוטים מזוכיסטים שאוהבים לחפור בפצעים של עצמם לחטט בתוך הזיכרונות להרגיש הכול ברגע כל פעם מחדש כדי לשתף ולהראות לאנשים שאפשר להרגיש ביחד ולא לבד להיות כותב זה להיות הפסיכולוג של כולם אבל האחרון שיכול לייעץ לעצמך זה אתה. כולם מצפים ממך לתשובות נדושות ולהיות האדם ״הכותב״ שאתה. כמו לראות את העולם בצורה אחת וכולם רואים אחרת זה לחשוב 24/7 על רגשות ועל מה שלא מחבק אותך בלילות יותר על מה שלא הצליח ולמה על הסקס והדייט הראשון להיזכר בכל הדברים הקטנים שאף אחד לא זוכר חוץ ממך ועדיין להוציא מזה אגם של מילים

תובנה: כמו כל אדם גם אני מחפש צומי.  מי לא רוצה צומי? מי לא רוצה שיתייחסו אליו? מי לא רוצה שיחמיאו לו? שהוא נראה טוב. על הלוק שלו. על המשקפיים החדשות. על הזקנקן שלו. שנראה צעיר לגילו. שירד במשקל. במאמר שפירסם יואב ברנזון משנת 2008 בנושא "מהי התמכרות לתשומת לב?" הוא מתייחס ל מה קורה לאנשים שמכורים לתשומת לב, מהיכן זה נובע ומה ניתן לעשות כדי לשנות זאת?  אינטרסנטיות, שעמום ואגו.  אנשים אינטרסנטיים, משועממים או אגואיסטיים הם  אנשים שתמיד זקוקים ומכורים לתשומת לב מאחרים. הם יהיו מוכנים להשיג את אותה תשומת לב בכל דרך ובכל אמצעי, אפילו במחיר של פגיעה בעצמם. צורך בתשומת לב הוא צורך מזיק והרסני, כי הוא צורך ריקני, חלול, חסר משמעות ומחליש. זו הסיבה מדוע אנשים שמכורים לתשומת לב הם אנשים מדוכאים, שליליים, לא מרוצים ולא מסופקים לעולם - כי זה בלתי אפשרי להגיע לסיפוק ואושר מתשומת לב חיצונית, יהא גודלה ועוצמתה אשר תהא.  לעומת זאת ישנו מאמר מיום 15 בפברואר 2022 שנכתב על ידי אופיר ברנשטם בנושא " למה תשומת לב חשובה וכיצד לשפר ולהעצים אותה?"  תשומת לב היא היכולת שלנו לבחור ולהתרכז במי

לא ביקשתי להיות קורבן אונס. לא ביקשתי להיות מוחרם כיתתי - שכבתי. ולא זו המצאה, גחמה, שלי רק בכדי לקבל צומי. לא ביקשתי להיות חולה בסרטן הערמונית שבגינה טופלתי ב - 38 הקרנות יומיות.........וכן, החלמתי. לא ביקשתי לעבור תאונת עבודה שבה ריסקתי את יד שמאל עם ניתוח של 4 וחצי שעות. מרוב המקרים הללו יצאתי מחוזק, עם תעצומות נפש גדולות שאני לא יודע אם היו לי אם לא הייתי עובר את האונס, חרם כיתתי - שכבתי ואת מחלת סרטן הערמונית.  אני יכול ש - 3 מהאנסים שלי כבר לא בחיים, הרביעי - למיטב ידיעתי - נכנס ויוצא מהכלא והחמישי סולק מהמשטרה בגלל התנהגות לא נאותה - מבחינתי חמשת האנסים קיבלו את עונשם (אמרו לכם לא להתעסק עם יהודי ממוצא טורקי שהוא רוחני). וגם לא אכפת לי מה קורה עם שאר בני כיתתי. ************************* כל בוקר הוא בריאת עולם קטנה. העולם עושה ריסטרט, השמש חוזרת לעוד יום עבודה, והזדמנויות חדשות ומדהימות זורחות איתה. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תקופות שהן לילות, אבל לכל אחד מאיתנו יגיע בוקר של התחלה חדשה. אף פעם אל תשכחו את זה. אז תעזו, תחלמו, תנסו דברים חדשים. כשאתם קמים בבוקר תגידו תודה על כל טעות של

הריני כאן.... שוב. בימים האחרונים לא כתבתי כי התחרבשתי ביני לבין עצמי. הייתי כמו אריה בתוך כלוב. הלקתי את עצמי. בכיתי בכי מר עד השמיים, בוכה גם עכשו. פאקינג 30 שנה עבדתי ובשנה האחרונה לא עובד בגלל תאונת עבודה שבגינה יש לי פוסט טראומה. יש כאלה שמפנים אותי לכל מיני סדנאות כשבסך הכל אני מבקש יחס אישי של אחד על אחד, חיבוק, אוזן קשבת לא סדנאות המוניות. מי שמכיר אותי, מי שמקשיב לסיפור חיי והאונס שעברתי ואיך התמודדתי טוב מאוד עם זה מזכיר לי שאני חזק ומסוגל להתמודד עם כל דבר. ישנם רגעים שאני פשוט נשבר ושאני זקוק לנוכחות של חבר רק שיישב לידי וישתוק, שיקשיב לשתיקה הרועמת שלי. למה אני לא מרגיש חזק כל כך? למה אני מרגיש שעל כל דבר אני צריך להילחם על מה שמגיע לי? אין לי סבלנות כבר........ היא פוקעת......... גם לסבלנות יש סוף. *************************** שכל אחד יחיה את חייו איך שהוא רואה לנכון. ושלא יגיד לאחר איך לחיות. אתה רוצה לשמור שבת? תשמור אתה. אתה רוצה להיות בסדנא בנושא קלילות? תהנה מהסדנא. אתה הולך לסדנא ויפאסנה? יופי לך. אל תכריח אף אחד בנושא. מה שעושה לך טוב זה לא אומר שלאחר זה יעשה טוב. נ

איפה אנחנו? מדוע מדברים רק על הנשים קורבנות לאונס וקורבנות לאונס מילולי? מדוע לא מדברים גם על גברים שנהפכו לקורבנות לאונס? רק בגלל שגברים מפחדים להיחשף, לדבר, לספר? נותנים במה טלוויזיונית לנשים שעברו אלימות פיזית לא נותנים במה טלוויזיונית לגברים אלימות פיזית. נותנים במה טלוויזיונית לסרטן השד, לסרטן הרחם, לסרטן השחלות אבל לא נותנים במה טלוויזיונית לסרטן הערמונית. גבר שעבר אונס ו / או חלה בסרטן הערמונית זה לא מספיק אייטם!!!!!! כשאני התנדבתי להיחשף כקורבן אונס קבוצתי וחרם כיתתי - שכבתי וכחולה סרטן ערמונית - כי רציתי לעודד מודעות ולתת חוזק וחוסן לגברים אחרים - אף גורם שפניתי אליו לא טרח לחזור אליו, כולל "גלית ואילנית" ו - "חדשות הבוקר עם ניב רסקין" ו - "גלית ויואב". בושה לתוכניות הרדודות הללו. גם ערוץ 13 וגם "כאן" לא חסר להם סירובים. ו...........אני לא מחפש פירסום. יהיו כאלה שיקומו עליי ויגידו שלא כל הגברים רוצים להיחשף, לדבר כי הם מפחדים שזה יפגע להם באגו הפרטי שלהם. אני מסכים ללא ספק. לי לקח 12 שנה לדבר על האונס הקבוצתי ועל החרם הכיתתי - שכבתי שעבר