מכתב שלא ייקרא

הרבה זמן התלבטתי האם לכתוב על הנושא.

לשפוך את מה שאני מרגיש.......

אני יושב כותב ומוחק. כותב ושוב מוחק........

מצד אחד, חושש שמא לפגוע בזכרו של אבי ומצד שני, זה נמאס לי כבר לסבול ולסבול. אני מודע לכך שאין מדריך להורה מושלם כמו שאין מדריך לילד מושלם.

אני מרגיש שהנושא פוגע בי נפשית, גופנית, בריאותית וחברתית. כמה אפשר לספוג? שהרי אני לא בוב ספוג. אני מרגיש כמו הילדה אביה מהסרט "הקיץ של אביה" בכיכובן של גילה אלמגור וקאיפו כהן - הסרט מבוסס על ספר בעל שם זהה שכתבה גילה אלמגור, אך עם שינויים מהסיפור המקורי. הספר מבוסס על סיפור ילדותה של אלמגור, שגם כתבה את התסריט לסרט, הפיקה אותו ושיחקה בו תפקיד ראשי בתור אמהּ. רק שבסיפור שלי אמי לא ניצולת שואה היא הגיעה לארץ כתיירת בגיל 19 מטורקיה הכירה את אבי ז"ל התאהבו והתחתנו.

המטרה שלי היא לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה אלא הגעתי לשלב שבו אני חייב לפרוק את אשר על ליבי גם אם זה יירסק את תא המשפחתי המזערי שנותר אחרי פטירתו של אבי לפני עשר שנים (אם מי שהוא יכול להבין את זה בכלל). היום, אני מבין את אחותי שגדולה ממני בשש שנים שכבר לא יכלה לספוג את זה יותר. 

כפי שסיפרתי כבר בעבר הלא רחוק יצא לי לפתוח את אלבום התמונות שלי ויצא לי לראות שם ילד, שהוא אני, עם עיניים עצובות מאוד ומדובר על ילד בן 3 או 4!!!! לא היה לי ברור למה, כמה שניסיתי להזכר ולא הצלחתי. היום אני מבין ש: 1. הילדות שלי מלאה בחורים כמו גבינה מחוררת ואף אחד לא מוכן לדבר על זה. 2. במשך 50 שנה מתוך 53 שנותיי שימשתי ילד - הורי. 3. סבלתי מהתקרבנותה של אמי שחשבה ועודנה חושבת שכל העולם מסתובב סביבה ולא מעניין אותה מה קורה עם הצד השני.

ידעתי שאמי עברה התמוטטות עצבים ראשונה לפני שאחותי ואני נולדנו לא ידוע לי מה הסיבה לכך. אני משער שהיא ראתה את אחיה מתאבד ממרפסת הבית שלה ושל אבי (אני מתאר לעצמי שזה מחזה לא קל לראות בכלל) וזה מה שגרם להתמוטטות הזאת.

אני זוכר את מלחמת יום כיפור טוב טוב - הייתי אז ילד בן 4 - התריסים מוגפים, וילונות שחורים שלעת ערב מוגפים שמא הסוריים לא יראו אורות כי היה חשש שמטוסים סורים יגיעו לתל אביב. אבי יצא למלחמה ההיא. אז לא היו בכל הבתים טלפונים שלא לדבר על טלפונים ניידים. איכשהוא נודע לאמי שאבי נפצע - בדיעבד הוא חטף שושנת יריחו - במקום שהיא תרוץ לקצין העיר בתל אביב ולברר איפה הוא מאושפז ולשים את ילדייה אצל השכנה או אצל אחד מקרובי המשפחה היא גררה את אחותי ואותי בין בתי החולים באזור המרכז בהיסטריה ואני לא רציתי את כל הריצה הזאת כי זה הפחיד אותי ברמות שהרי מי עושה דבר כזה לילד בן 4? כבר אז, אני זוכר וגם ראיתי את התמונות שאמי השמינה: הבנתי שבאותה תקופה עברה שוב התמוטטות עצבים שנייה - לא ברור לי למה - והשמינה מהכדורים שנטלה אז.

מעולם אני לא זוכר חיבוק, ככה סתם. מעולם אני לא זוכר נשיקה, ככה סתם מצידה של אמי. עם כל הכבוד לזכרו של אבי ז"ל הוא היה הורה שרק בערוב ימיו ידע לחבק ולנשק. אין פלא שתמיד חיפשתי חום, חיבה אנושית, תשומת לב גם אם זה בתשלום.

כשעברתי אונס קבוצתי בגיל 9 שבעקבותיו גם עברתי חרם כיתתי ושיכבתי וגם ירדתי ברמת הלימודים - מילד מצטיין וציונים של 90 ומאיות נהפכתי לילד של ציונים 50 ו - 60 - הייתי תלמיד נוכח בכיתה אבל לא משתתף בשיעורים כי שתקתי ברמה אילמות מאז האונס בשטח בית הספר. בבית כל הזמן ביקשתי לעבור בית ספר ממלכתי לבית ספר ממלכתי - דתי וזה היה סוג של צעקה, הבעת מצוקה ואף אחד לא הבין את זה. הייתי צריך להתמודד עם הסיפור הזה במשך 12 שנה עד אשר נחשפתי בראיון אנונימי בעיתון "מעריב לנוער" ואחר כך בפניי הוריי כתוצאה מויכוח שאז צעקתי בקולי קולות "איפה הייתם כשהייתי צריך אותכם באמת?". גם אז כשנחשפתי וגיליתי את סיפור האונס לא חיבקו אותי: אמי בכתה נורא ואבי דפק את ידו על הקיר מזעם וכעס. רציתי חיבוק. רציתי להרגיש  ילד - בוגר מוגן.

כשחליתי במחלת סרטן הערמונית זה היה 6 שנים אחרי שאבי נפטר מנעתי בכוונה מאמי שתלווה אותי להקרנות כי לא רציתי שהיא תראה את שאר חולי הסרטן כי זה לא מראות מלבבים. גם אז לא קיבלתי חיבוק רק הבטחה שאם אני אבריא היא תעשה מסיבה גדולה. כמובן, שזו הייתה הבטחה ללא כיסוי, מני רבות. גם פה לא זכיתי לחיבוק.

כשעברתי לפני שנה וחודש תאונת עבודה - ריסוק יד שמאל (המרפק התרסק לארבע חתיכות, שתי רצועות נקרעו ושתי עצמות נשברו) - לא אמא שלי, לא אחותי שלא לדבר על גיסי אף אחד מהם לא טרחו לענות לשיחות שלי בשעת לילה מאוחרת. בשעה 06:00 בבוקר כשעה וחצי לפני שנכנסתי לניתוח הצלחתי לתפוס את אמי בטלפון ולהודיע לה שאני מאושפז ונכנס לניתוח. כשהתעוררתי מהניתוח ואחרי שהייה בחדר התאוששות הועברתי לחדר במחלקה האורתופדית שם אמי צרחה "אני לא יכולה לטפל בך". משפט שצרם לי מאוד שאפילו אחותי לא ידעה לשסות אותה. היא עוד האשימה אותי שעשיתי את זה בכוונה תחילה. היה לי מזל גדול שלא הועפתי לכביש הצדדי וגם שלא לדבר על הכביש הראשי של רחוב הירקון - כיכר אתרים. על חיבוק אין מה לדבר.

לאור כל ההתרחשויות הללו פיתחתי חוסן נפשי, את זה אני יודע. מצד שני, גם אני זקוק כמו כל אחד ואחת לחיבוק, לנשיקה, למילה טובה סתם ככה מבלי לתת תמורה כל שהיא. מדוע כל כך להבין את זה? כל השנים אני מסתובב עם התחושה שאני הכבשה השחורה של המשפחה. בנוסף לרעש רקע משפחתי שהיה חשש שמא אני אעשה מעשה של דוד שלי שהתאבד שללא ספק זה עשה לי נזק נפשי - התפתחותי בעצם שמדברים על זה בשקט בשקט ולא ידעו ששמעתי את זה.

רק בחודש האחרון הייתי צריך לקיים מלחמה עם הוועד ועם השכנים בבניין של אמא שלי כי ישנם שכנים שמחליטים להתרחץ בשעה 03:00 לפנות בוקר ומפעילים את המפזר חום וזה מעיר את אמא שלי. במקום לרדת לאותם שכנים בצורה בוגרת ולדבר איתם היא החליטה באופן חד צדדי להפסיק לשלם את הוועד שאין שום קשר אחד לשני. למה אני צריך לקבל שיחות טלפון בכל שעות היום מהשכנים גם בזמן הטיפולים ליד המרוסקת? בהתחשב בזה שאני כבר לא גר בבניין יותר מ - 25 שנה? מדוע אני צריך להיות מוטרד, להתעצבן? מדוע את מונעת ממני את ההחלמה הפיזית ליד? מדוע את מונעת ממני את ההחלמה הנפשית ליד?

לנהל שיחה איתה על זה אי אפשר כי היא ישר תתגונן, תתקרבן, ישר תאשים את כל העולם ואחותו. היא לא תדע לקחת אחריות וגם לא להסביר את עצמה וגם להסביר את מה שהוביל אותה להגיד דברים שאולי התכוונה ואולי לא. זה מתסכל מאוד לא משנה מאיזו זווית מסתכלים על זה. 

כמובן, ישנן קולות שאומרים "בכל זאת אמא שלך והיא אישה מבוגרת מאוד שהתאלמנה לפני עשור". נכון, אותן קולות צודקים. אבל מה אני אשם במשך 50 / 51 שנים מתוך 53 / 54 שנותיי שהילדות שלי נדפקה שם וגם לא זכיתי לחיבוק, לנשיקה, למילה טובה מבלי לתת תמורה כל שהיא? מדוע כל החיים שלי אני חייב להיות ילד - הורי, שהרי אף אחד ואחת לא יכולים להבין את זה?

אני לא רוצה תשובות למה הילד הבן 3 ההוא שבאלבום תמונות עם עיניים עצובות ובוכיות?

אני כבר לא מצפה שאמא שלי תתחיל לחבק, לנשק, לתת מילה טובה עכשו. אולי, בעצם כן.

אני כבר לא מצפה שאמא שלי תתנצל. אולי, בעצם כן. אני לא רוצה לחנך אותך וגם לא רוצה לשנות אותך.

אני רק מצפה להבנה, לחיבוק.