חופש אמיתי

לא טוב היות האדם לבדו -

הבדידות, אחח, כל כך קשה שמביאה לפעמים לדיכאון

אתה מרגיש שעובר עוד יום, שבוע, חודש, ושנים שאתה לבד - בארוחות, בעבודה, בערבים, בימי שישי ושבת, חגים שאפילו אתה אצל ההורים, ואפילו בימי הולדת.

הטלפון שקט רוב היום ואפילו החדר והבית שלך מאורגנים בדיוק כפי שהיו יום אחרי יום בלי המסיבה של החברים.

רוב החברים שהיו במהלך השנים נעלמו כבר לא מתקשרים או מסמסים ושואלים מה שלומך ואפילו שאני זקוק להם הם כבר לא באים, אפילו לבלות ביחד, לשתף בדברים, למצוא תחביב משותף - זה כבר לא קורה. וזה בחירה והזכות שלהם. אני יודע שאני הייתי ועדיין אהיה בשבילהם, היה לי כייף איתם במשך השנים והרגיש לי שגם להם. הם תמיד יהיו בלב שלי וזה לא אומר שהם לא חושבים, אבל מי שרוצה להמשיך לחיות חלק מהחיים שלי - צריך גם לרצות ולעשות את זה.

לפני שנים, הייתי אדם שמח וחברותי, אבל אז הנפש והעצב של הטראומות והפחדים התחילו לסדוק אותי וכך גם הלהבה והעיניים התחילו להתכבות.

לא ויתרתי, ניסיתי שוב ושוב ליצור קשרים, כי האמנתי שאני מסוגל וכי האמנתי שכן יש עוד אחרים שרוצים להיות איתי ובחברתי - להכיר את העולם של ליאור ושליאור ישמע על העולם שלהם, לצחוק עד אור הבוקר, להיות שם אחד בשביל השני, לצאת ולבלות שצריך, להתייעץ, להיות שם שמח ועצוב, ועוד.

אבל לצערי עם כל הניסיונות והתקוות - כולם בחרו לעזוב. אף אחד לא ראה אותי, את הצרכים שלי ואת העיניים שכבר כבו.

החיוך והשמחה שהיו לי התחלפו כבר בחיוך כפוי כוח, אני פחות כבר עוזר ואפילו חושד מאתיים אלף פעם באנשים.

אתה רואה סביבך אנשים שתמיד בחברויות, קבוצות או זוגות, והלב שלך פשוט כל פעם מקבל מכה ואתה מבין שאתה לא בר מזל.

אלה שזכו בהם, הרוויחו, ואני רק מה ביקשתי? לא עשרים אלף חברים, אלא חבר אחד.

לעומת זאת - מה שנותר מהכל זה החיוך הכפוי עם העצב בעיניים שאי אפשר לא לזהות אצלי, בכי, מחשבות ולילות ללא שינה, והרבה מחנק בגרון.

כמה בשנים האחרונות קיבלתי דחיות, סירובים ואפילו טריקות דלתות - רק כי בחרתי לקבל אומץ, להעיז ולנסות שוב ליצור קשרים בכל מיני מקומות - חברים, מקומות עבודה, היכרויות, מכרים, קולגות, ועוד.

ניסיתי הכל ואני עדיין מנסה - אולי מתוך תקווה?

לא בטוח עוד כמה היא תישאר כי מרגיש כבר את הכאב.

כל פיסת כבוד, הערכה עצמית וחיוניות נרמסו, ותחושת השפלה נוראית נותרה עם חור בלב. שלא לדבר על אהבה כמה היא חסרה.

אז זמן לא מרפא את הכל, ואולי חוויה אחרת מתמשכת ממה שאני חווה פעם אחר פעם במשך כל אותם השנים הבאות שאני חי - כן תרפא.

לא בטוח לאן הפוסט הזה יגיע ורק אם יקבל לייקים או תגובות, אבל יודע שמתחת לכל הכאב, העצב והחוסר חיוך אני רוצה שתזכרו את הילד.ה שעבר.ה חרם בתיכון אצלכם ואת זה:

אני בנאדם שמודה שיש גם לו קשיים כמו לכולם, שלא מקולקל או פגום, שעשה טעויות ואפילו עושה לפעמים, שמנסה לקחת את האחריות המלאה, שמנסה ללמד את עצמו דברים ולהשתפר בהם, שאולי לא שלם, שכל אחד יכול להגיד עליי דברים (וזאת זכותו, אבל מי שמכיר ויכיר באמת - לא ירצה להסתמך על שמועות), שלפעמים נעלם לא כי הוא רוצה, שאוהב לעזור, לתת, לסמוך, לפרגן, לחיות, לצחוק ושרוצה לשנות את העולם לטוב יותר, לקלף את הפחדים והחומות, להכיר את ליאור האחר, לחזור לחיות ולחייך מהלב בלי לילות ללא שינה ולהכיר \ לחזק קשרים טובים עם אנשים שיכנסו לחיי ואני להם.

************************

להתקרב לאלוהים זה לעשות את מה שהנפש שלך מסוגלת ויכולה מבלי להקשות על עצמך ומבלי לעשות בכוח את מה שכולם עושים. אלוהים תמיד יעריך את ההשתדלות הכי קטנה שתעשה, למשל הנרות שאתה מדליק בערב שישי או כיבוד ההורים. להתקרב לאלוהים זה לא לחזור בתשובה כשאתה מתלבש בצורה צנועה, הדרך מתחילה הרבה לפני, דרך ארץ תמיד קדמה לכל התורה.

להתקרב לאלוהים זה להאמין שכל מה שקורה, קורה לטובה ועל הצד הטוב ביותר, שיש סיבה לכל מה שקורה, ששום דבר לא קורה סתם ושאלוהים רואה הכל, הוא לא מפספס שום דבר, הוא שומר עלייך. כשמתקרבים לאלוהים מסתכלים על החיים בצורה אחרת, החלומות מתחזקים והמשפחה הופכת לדבר הקדוש והחשוב ביותר.

להתקרב לאלוהים זה להפסיק להתעסק בחיים של אחרים, בדשא של השכן ובחומריות , עוד בגד או תוספת במשכורת לא יצליחו לעשות אותנו מאושרים. התכלית הופכת להיות אחרת. כשמתקרבים לאלוהים מתחילים להעריך את הדברים הקטנים , כמו האוכל על השולחן והבגדים שאנחנו לובשים ובכלל עצם העובדה שקמנו הבוקר לעוד יום בריאים ושלמים.

****************************

חופש אמיתי זה לעשות מה שאתה אוהב, זה להבין שאתה בוחר, קודם כל בעצמך.

זה להבין ששום דבר כאן לא נשאר לנצח, אבל מי שצועד איתך את המסע שלך, הוא אתה עצמך. ולכן, עלייך להשקיע בך, להשקיע את כל משאבייך, את כל הזמן שלך, את האהבה שלך, את התובנות והמסקנות שלך, את האנרגיות שלך. חופש אמיתי זה לבחור בטוב כל יום מחדש, לבחור להשקות אותך בשפע מצמיח.

חופש אמיתי זה לאהוב את כל מה שקורה בחייך, או לפחות להשלים איתן. העולם הזה מספיק מסובך, אין צורך במלחמות פנימיות שרק גוזלות ממך אנרגיות ובסופו של דבר יגרמו לך להבין שמה שחשבת בהתחלה, זו הדרך שלך. האינטואיציה. חופש אמיתי זה לשחרר, לשחרר את האנשים שאתה אוהב, אם הם אוהבים אותך בחזרה הם ימצאו אותך. אתה הרי תמיד כאן. ואם הם לא חוזרים, תבין מי הקיף אותך עד כה. ומדוע אינך צריך אותם. לשחרר את כל הדברים שמעכבים אותך מלהצליח, ככה ביום, ככה פשוט. תשליך את הכל לבורא עולם, דבר איתו. תגיד לו שנמאס לך לאחוז בהכל מלבד בעצמך. תאמין לי שהכל יסתדר. גם אם לא בזמן שאתה רוצה, זה פשוט יקרה כי כשאתה כל כך מכוון, החיים עוזרים לזה לקרות. אתה רק צריך לרצות, מהלב. תשחרר יקירי את כל מה שתוקע אותך במקום, את המצפון, את המחשבות על מה יהיה אם, את ההתחשבות באנשים שבכלל לא רואים אותך כשהם חיים לעצמם ומתכננים, תשחרר. תבין, הלבד הוא לא עונש. הוא ברכה. וכדי להיות בסביבה הנכונה לך, אתה צריך לנפות את מה שכבר קיים. והתהליך הזה, הוא התרוקנות לצורך התמלאות. ואתה קודם כל ממלא את עצמך בך.

אז תהנה מזה, אל תתייאש, גם כשזה מרגיש נורא. אתה לאט לאט תבין, כמה זה כיף כשאצלך הבחירה. אתה פתאום מתחיל להעריך את עצמך, ומבין שאין לך מקום לאנשים שחצי רוצים, חצי בורחים. חצי אוהבים, חצי מפחדים. חצי מנסים, חצי מחכים. אתה פשוט תבין שבחייך אתה רוצה את אלו שנכנסים כי הם יודעים שאין עוד כמוך, והם רואים בך את מה שאתה יודע שקיים בעצמך והם לא יוותרו על זה בקלות. והפעם, הם גם יהיו הדדיים. ועד אז, אין לך בעיה להיות לבד, כי יש לך את עצמך. וכשאתה החבר הכי טוב של עצמך, אתה חופשי. והחופש האמיתי הזה לבחור קודם כל בך, בראש מורם, זקוף, תהיה גאה. דע כי זה לוקח זמן, זה לא ברגע, השינוי הוא תהליך שמתחיל קודם כל בהפנמה, יהיו עליות ומורדות, רגעים של לבד, של כאב, של תחושת חוסר אונים, שאף אחד לא מבין, יהיה תהליך סינון בו אתה תרגיש איך החיים שלך משתנים מקצה לקצה, ואתה לא תבין איך זה קורה. אתה ער קוראים לזה מודעות, והיא תחילתו של המסע.