חיבוק
לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב אלא.........
בגלל שהייתי בסערת רגשות ולא ידעתי איך לעכל את מה שעברתי. הייתי צריך את הזמן לעבד את הרגשות שלי ואת המצב החדש.
(בטח ישנם כאלה שהיו מעדיפים שאני אעלם מהעולם הזה ופיללו שאני אעוף לכביש הראשי וככה לא היו שומעים אותי ועליי יותר).
שנה ושבוע עברו מאז תאונת עבודה שעברתי. הסביבה הקרובה שלי לא מבינה את העובדה שאני צריך וחייב לעצמי את הזמן להבריא, להשלים, להפנים ולעבד את העובדה שהיד הולכת להיות נכה. אם הייתי נולד עם יד נכה הייתי ממזמן משלים עם המצב: הייתי אומר עוד דהיינו. ובכל זאת, פתאום OUT OF THE BLUE אחרי 52 שנה הועפתי על ידי רוחות חזקות מעל 100 קמ"ש וריסקתי את יד שמאל ואחרי ניתוח קשה של 4 וחצי שעות התעוררתי אל מציאות חדשה שקשה לי לעכל אותה: היד לא תחזור אל מה שהייתה לפני.
אני מבין את אמא שלי שהיא זקוקה לעזרה שלי, עדיין. אני לא יודע אם היא מבינה, מפנימה, מעבדת את מה שעברתי ושעכשו אני זקוק עכשו לזמן שלי. היא לא מבינה שעברנו את שלב של התקרבנות שלה כי אני לא יכול להכיל את זה יותר: אני לא יכול יותר להיות ילד הורה שלה. לא עוד. היא לא הייתה שם בשבילי כהורה כשעברתי את מקרה האונס בגיל כל כך צעיר: היא לא הייתה שם להגן עליי, לחבק אותי, להיות אמא - הורה. ולאורך כל השנים חובטים בי שוב שוב ושוב וכל פעם אני מתאכזב מחדש ואני יוצא פגוע. עכשו כשאני בן 53 ועוד מעט בן 54 כשאני מבקש ממנה חיבוק היא לא יודעת לתת. תכלס, היא לא יודעת מה זה חיבוק. השבוע אמרתי לה שאני זקוק לחיבוק אפילו בכסף ("קחי 500 ש"ח על כל חיבוק שתתני לי"). אם אבא שלי היה בחיים בטוח הוא היה מחבק אותי כל פעם שהיה בא לבקר אותי, במיוחד עכשו בשנה האחרונה.
אף אחד לא מבין כמה הנשמה שלי צועקת לחיבוק.
כבר לא רוצה עזרה בניקיון הבית, בשטיפת כלים, במקלחת, בתליית כביסה בהורדתה - אני עושה את כל זה עם יד וחצי.
רק.......
חיבוק.
רק חיבוק.
תגובות