רשומות

אדם רוחני

תמונה
זהו פרק של פריקה. (בעצם איזה פרק בבלוג שלי הוא לא פריקה??) ******************************** כמו כל שנה במהלך 12 שנה האחרונות הגיע יום השנה לפטירתו בטרם עת של אבי. היום אם הוא היה בחיים הוא היה אמור להיות בן 89. הוא לא היה מתענג, בלשון המעטה, על המצב של המדינה שכל כך אהב. כמו כן, הוא היה מודאג ממצב הבריאותי של אימי. בהלווייה שלו בכיתי בטירוף. רצתי בין אמא שלי לבין הקבר שלו. בדיעבד, כפי שסיפרו לי, בשלב מסויים תפסה אותי בת דודתי הגדולה - שעם השנים נותק הקשר בינינו - ולפתה אותי מהחשש שאני אפיל את עצמי אל תוך הקבר שלו. בשבעה בכיתי אולי שלוש פעמים. כשקמנו מהשבעה הפסקתי לבכות. לא יכולתי לבכות יותר מאז. כמה שהתחננתי בפני רופאת המשפחה שלי דאז שתיתן לי איזה כדור שאוכל לבכות לא היה כדור כזה, לטענתה. שש שנים אחרי פטירתו חטפתי את מחלת הסרטן בערמונית דרגה 3 לפני דרגה 4 (שזה אומר כריתה). למזלי תפסנו את המחלה בזמן, ללא ספק. כשהבראתי ויצא לי לדבר עם הרופאה שלי על זה הזכרתי לה את התחינות שלי בגין כדור על מנת לבכות ולא היה וכתוצאה צברתי פנימה אז המצב הנפשי - רגשות האשם שלא הייתי מספיק אסרטיבי בלהציל את א

פני החברה

תמונה
הרבה לא מבינים וגם יבינו אותי. כמו שכל אחד מבקש שידברו אליו בכבוד: לא ישפילו אותו וגם לא יפגעו בו גם אני דורש את זה. זה כבר לא עניין של אגו. זה עניין של כבוד של אדם לאדם.  נראה שמאז הגל הראשון של הקורונה החברה איבדה את זה, כמו שהיא איבדה הרבה מאוד דברים. שוק העבודה  מצפים מהעובדים שיעשו תמורת שכר מינימום אלף ואחד דברים. המנהלים, גבר או אישה, מדברים בצורה לא מכבדת לעובד. אותם מנהלים חושבים שהעובד, גבר או אישה, תלוי בחסדו הטוב. כשיש מועמד רלוונטי שמציע את עצמו למשרה שואלים אותו על הקפיצות בין מקומות העבודה בצורה בוטה וישירה מבלי שום טקט וכשאותו מועמד מסביר שההפסקה של שנתיים / שנתיים פלוס זה בגלל בעיה רפואית אישית / משפחתית אותו מראיין אינו מתנצל, אינו מגלה אמפתיה גם אם היא שיקרית ומזוייפת.  מחירים ברשתות ובמכולות  מעמירים שחקים והשכר נשאר אותו דבר. מקומות עבודה  גם אם ישנו עובד, גבר או אישה, שמתלונן על הטרדה מינית במקום העבודה בפני מנהל מאותו מין (גבר לגבר אישה לאישה) והמוטרד אינו פונה לממונה על חוק ההטרדות המיניות במקום העבודה מסיבותיו הוא ולרוב זה לא נוח לו (במידה וזה גבר) עם מנהלת איש

אנחנו במאה ה- 21

תמונה
אנחנו כבר במאה ה - 21!!!!!! ועדיין........ ישנם גברים סטרייטים שמפחדים להיות בקשר חברי, ידידותי, עם גייז. לא ברור מדוע אולי פחד לא מודע. "רק על עצמי לספר ידעתי" כדברי השיר של רחל המשוררת: נכון, ישנם כמה וכמה גברים סטרייטים חתיכים אבל לא טורח להטריד אותם מינית, לא מנסה להתחיל איתם כי אני מכבד אותם על מי שהם ומה הם. לא חושב אפילו על הכיוון הזה בכלל. זה מקומם. זה מפריע. מה רוצה כל אדם באשר הוא? להיות מוקף בחברים וחברות. לא להיות לבד בעולם. כמו שאני לא מנסה לשנות אותם כך אני מצפה מהצד השני לא לשנות אותי. הגרוש שלי תמיד טען שאצל כל גבר סטרייט יש אחוז מסויים של הומואיות רק שצריך לעורר את זה. אני לא מחזיק בדעה הזאת בכלל. גם אם אני מכיר מי שהוא שהוא גיי דרך אחד מרשתות החברתיות הוא מהר מאוד נעלם ונאלם דום בטוענות שווא. זה קרה לי לא פעם ולא פעמיים. לא שאני נותן לזה חשיבות מסויימת. ************************* חודש השנה של אבי ז"ל התחיל. 12 שנה מאז שאבי נפטר בהפתעה. הגעגועים מתגברים להם מיום ליום. הטענה שהזמן עושה את שלו ממש לא נכונה. כמובן שאני נמצא במערבולת רגשות גבוהה, מצבי רוח משת

TRIBUTE

תמונה
בדימיוני אני משתתף במסיבת הפתעה שנערכת עבורי. ברור לי כשמש שמסיבת ההפתעה הזאת לא תתקיים. אם היא תתקיים, אזי....... מסיבת הפתעה שאני מגיע עם נאום מוכן שהפתיח הינו: "אני 4617066 רב סמל (במיל.) ישראל אלטלף, בנם של סוזי שתבדל לחיים ארוכים ומנחם ז"ל........" כשבנאום אני מדבר בנקודות על איך אני רואה את החיים, על הקשר משפחתי שהוא קשר דם, קשר חברי. תוך כדי הנאום אני מזכיר את מחלת הסרטן שחליתי והבראתי, את תאונת עבודה (ריסוק יד שמאל) ומי אני כישראל לפני ואחרי. אם היא כן תתקיים, אזי הכניסה שלי לאולם תהיה מלווה עם אמא שלי בתקיעת שופרות, על שטיח אדום, עם מסדר כמו מסדר מלוכני בריטי מתוקתק שהוא בעצם: הבעת כבוד, הוקרת תודה, אהבה, למוסד ההורי בכלל ולאמי שתבדל לחיים ארוכים. וכשנתיישב תושמע המוסיקה של האומן YANNI מני רבות אחת מהן נקראת TRIBUTE (תחפשו אותו ביוטיוב, הוא מאוד מושמע). תמיד לא אהבתי מסיבות הפתעה כי הייתי פריק קונטרול, סוג של. הפעם אני מוכן לזה, בלב שלם ובנפש חפצה. מי ירים את הכפפה הזאת??? ************************** לאחרונה, אני מתאהב במי שאי אפשר להתאהב בו. פעם הייתי מתלהב בגבר

כתב הגנה

תמונה
אני לא מתכוון להתנצל. על מי שאני. על זה שאני אדם אחראי בכל התחומים. על זה שאני עומד בזמנים. על זה שאני שחושב צעד אחד קדימה. מבחינה מקצועית - אני מקצוען ואני יודע את זה. זה שאני רואה עשר צעדים קדימה זה אני. לא מתכוון להתנצל על זה!!! אם מחפשים עובדים שיעשו את עבודת בסגנון  של "שגר ושכח" שזה לא מתאים למסגרת אזי, בבקשה, שחררו אותי. אני יכול להבין את זה. אני לויאלי למקום העבודה שלי. לא יכול לשקר לעצמי ולמקום העבודה שלי. לבי ופי שווים כמו בחיי הפרטיים, לא מתכוון להתנצל על כך. אם העוגה לא מתחלקת שווה בשווה בין כל העובדים זו לא בעיה שלי אלא זו הבעיה של מקום העבודה. את הקריירה שלי ואת השם המקצועי שלי 30 שנה בניתי בעשר אצבעות שלי. מבחינה אישית ובינאישית - זה אני. לבי ופי שווים, כפי שציינתי כבר. מלחמות בין אישיים לא מדברות אליי כמו שלשון הרע לא מדבר אליי. Take it or leave it. מי שלא טוב לו שיהיה לו יום טוב. *************************** אני יודע שרובכם לא תאהבו לקרוא את הפוסט הזה ולא תבינו מאיפה זה בא. נכון, אני כבר במחצית שנות החמישים. עברתי בחיי X דברים, בין היתר: אונס קבוצתי, חרם כיתתי

התעוררות

תמונה
הייתי מצביע שמאל מרכז בעברי. כשאני אומר שמאל מרכז אני מתכוון למפלגת העבודה. בשנים האחרונות התפכחתי. הבנתי שישנה הרבה צביעות במה שנקרא שמאל. לא סבלתי את זה, בלשון המעטה. מאז אירועי ה - 7 באוקטובר התפכחתי עוד יותר. אם היו מתקיימות הבחירות היום לא בטוח שהייתי יודע למי להצביע. מבחינתי, כל הפוליטיקה הזאת צבועה. מצד שני, אם אני לא אצביע אז הקול שלי אבוד והולך למפלגה שלא הייתי מעוניין בה. אולי, הייתי מצביע למפלגה של קצינים לשעבר. רק משתף. *********************** השבוע ביום שלישי עברתי התקפת לב. זו הייתה חוויה לא נעימה בכלל, במיוחד שאני חי לבד ולא ידעתי איך להתמודד עם ההרגשה הזאת. סבי עליו השלום שעל שמו אני נקרא ולא הכרתי אותו נפטר בשנתו כשהיה בן 65, רוב הסיכויים שזה היה דום לב. אבי עליו השלום נפטר לפני 11 שנה רוב הסיכויים נפטר מדום לב / אירוע לב. התעוררתי השבוע ביום שלישי בסביבות השעה 14:00 עם לחצים וכאבים בצד שמאל של החזה (הצד של היד הפגועה) עד עכשו לא ברור לי ממה זה.  השתחררתי מבית חולים רק בשעה 02:30 בלילה. המנהלת שלי התקשרה בסביבות השעה 22:30 אמא שלי -על סמך מה שהיא סיפרה לי - ענתה לה ואמ

I am Mr. Something

תמונה
חודש וחצי לא כתבתי בבלוג שלי. להפתעתי גיליתי שרק ביומיים הראשונים של החודש כבר קראו את הבלוג שלי 220 קוראים, עד כה. אחד מהשניים: או שהתגעגעו לקרוא את הפרקים שלי או שצריך לתת לאנשים לקרוא את הפרקים בקצב שלהם בלי לחץ, של פרק אחרי פרק ולתת להם להתחבר לדברים שאני כותב. חתיכת הפתעה. ***************************** תקופה קשוחההה מערבולת של רגשות. אתה לומד דברים על עצמך. לומד כמה אתה חזק ושלוותר זו לא אופציה. לומד להישאר חזק ולחזק אחרים. לומד שהחיים הם לא פיקניק, הם בין השאר כואבים, עצובים ומאתגרים. לומד לחיות עם הכאב ולאזן עם שמחה. לומד שכ״כ חשוב להקיף את עצמך באנשים טובים ואנרגיות טובות. לומד לקחת נשימה וליהנות מהרגע כי קיבלנו תזכורת כמה החיים קצרים, שבריריים ולא צפויים. לומד להעריך את היופי שבטבע. תהיו טובים. ******************************** אני יודע שאני יפה בדרכי שלי. מי שלא רוצה בקשר חברי איתי כי מכוער לטעמו זו בעיה שלו לא שלי. מי שלא רוצה בקשר חברי איתי כי אני מבוגר מספיק לטעמו זו בעיה שלו לא שלי. אני MR. SOMETHING NICE TO MEET YOIU.

סופת הוריקן

תמונה
זה כבר כמה ימים אני עושה חשבון נפש ביני לבין עצמי. עבודה - כשניסיתי לחזור לשוק העבודה לענף המלונאות כי הבחנתי בהתאוששות בענף נאמר לי במפורש כי בגלל הניסיון הרב שיש לי (28 שנה) אין לי מקום באותן מערכות שהגשתי מועמדות. איכשהוא אחרי חיפוש אינטנסיבי מצאתי מקום העבודה שלא בתחום המלונאות. אחרי 10 ימי עבודה התחילו לנפנף בסכין הפיטורין בגלל שאין לי ידע בתוכנת אקסל. מבחינתי, זה היה סתם תירוץ לגרום לי להתפטר או לפטר אותי. בסוף, זרקתי את העט ועזבתי. חוסר ידע וניסיון באקסל זה היה רק תירוץ מבחינת מקום העבודה כי ראו אצלי שתודעת השירות הפרונטלי מאוד גבוה. אומנם, כעבור מספר ימים מצאתי מקום עבודה חלופי. ללא ספק, זה פגע בי והותיר בי צלקות והוריד לי את הביטחון האישי והמקצועי. מאז תאונת העבודה שעברתי לפני 25 חודש שכתוצאה מכך נכנסתי לפוסט טראומה ויד נכה במיוחד שעברתי את גיל החמישים זה גרם לי לבלבלה רצינית וחוסר יציבות אישית. ככל שהימים עוברים אני מגלה שישנן "נשמות טובות" (אני יכול לחשוב על שניים לפחות) שרק מזיקים לי מבחינה מקצועית ומלכלכים עליי על מנת לא להתקבל חזרה לענף המלונאות. מה גם שלאחרונה

סרטן זה סרטן

תמונה
בחמישה חודשים האחרונים למדתי על עצמי כמה תעצומות נפשיות יש לי..... למרות שגם אני בן אדם עם רגשות. כמה אני יכול להיות אריה בלהגן על אמי מאז שהתגלתה חולת סרטן המלונומה. מבחינתי כשהייתי ילד ציפיתי, היה לי ברור, שהיא תהיה שם בשבילי (לא משנה שהיא לא הייתה כשהייתי באמת צריך אותה). במיוחד עכשו שאבי לא בחיים כבר 11 שנה. כמובן, שסרטן המלונומה הוא לא סרטן הערמונית שאותו חטפתי והחלמתי. הסרטן הוא סרטן ולא משנה איזה סוג הוא. בחמישה החודשים האחרונים אני מלווה אותה לבי"ח וחזרה, מנהל את יומן הטיפולים שלה, מתקשר טלפונית ובוואטצאפ עם כל הגורמים הרלוונטים. רואה אותה מקשיב לה ברגעים הקשים לה שבהם היא אומרת שלא בא לה לחיות יותר ובמקביל היא בוכה ומשתדל לא לבכות יחד איתה כי אני צריך לתת לה חוסן גופני ונפשי.  מודה ומתוודה: גם  לי יש רגעים שגם אני רוצה להתפרץ בבכי ואז אני מתפרץ בבכי בבית שלי רק לא מולה. יש לי רגעים, במיוחד לפני השינה, שאני מתמלא בפחדים שהיא תמות ואז אני אשאר יתום מאבא ומאמא. ישנם רגעים שאני רואה, מדמיין, את ההלוויה שלה שבה אני מתפרץ בצעקות על אחותי שלא הייתה שם גם בשבילה וגם בשבילי ובמקבי

תעסוקה שווה

תמונה
נמאסה עליי הישיבה בבית מעל 120 ימים. מחלקת השיקום של ביטוח לאומי לא עוזרת בחיפוש עבודה שלא לדבר על נושא הסבה מקצועית. ציוותו לי מי שהיא שיותר לא עוזרת, בלשון המעטה. רמת הציפיות שלי ממנה היו גם ככה מלכתחילה נמוכות. יותר נמוכות מים המלח. חיפוש עבודה בענף המלונאות - הבנתי מהר מאוד שאין לי למה לחזור. לא יודע להסביר את זה, בכלל. או שאין עבודה בענף כי משפחות המפונים שוהים עדיין במלונות. או שיצא לי שם של אחד שלא מהסס להגיד את דעתו האישית - מקצועית, במילים אחרות: שאני לא יס מאן. או שמעדיפים להעסיק סטודנטים בשכר מגוחך ולא להעסיק עובדים מקצוענים. או שזה בעצם מיקס של כל הסיבות שהעלאתי. כנראה אין מקום בבתי מלון להעסיק אנשים עם מוגבלויות שזה בניגוד ל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות אומר:   עקרון יסוד 1.ז כויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות. מטרה 2. ח וק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות

שכחנו

תמונה
שכחנו מה זה להיות בני אדם טובים. שכחנו מה זה להיות שכנים טובים. שכחנו מה זה להיות ערבים אחד לשני. שכחנו מה זה לאהוב אחד את השני, גם אם אנחנו חושבים אחרת שהרי אפשר להסכים שלא להסכים. שכחנו שכל אדם באשר הוא הוא עולם ומלואו קיבל חינוך מבית אבא ואמא שלו וככה הוא מתנהל. אל תנסו לשנות אף אחד ואחת בכדי שיידמו לכם, כי אני נהיה דומים העולם יהיה משעמם מאוד. **************************** לפני אלפי שנים קראו לזה בתנ"ך כבשת הרש. תיקח מהעני את הכול, עד הכבשה האחרונה, כפי שלימד נתן הנביא את דוד המלך. הנביאים כבר אינם אבל הרי חזונם, שחור על גבי לבן, היה היסוד להקמת מדינת ישראל על יסודות של "חירות, צדק, שלום". ההיסטוריה חוזרת בהפוך על הפוך. **************************** מעל 1200 נרצחים בטבח סאדיסטי מעל 250 חטופים (160 עדיין מוחזקים בכפייה בידי הנאצים) חיילים מתים כל יום בזמן שהממשלה שלך מעבירה לאויב "סיוע הומניטרי" 20 אלף מפונים מכל הארץ, הצפון והדרום כולו נחרב ואתה מתעסק לי בתפילין? זאת העוצמה היהודית שלך? חתיכת אפס מאופס. אסור ליפול לספינים שלו. אסור ליפול לספינים שלו.

ימים טרופים

תמונה
את הסילבסטר, נובי גוד, מעולם לא חגגתי. זה לא החג שלנו בכלל. גם ככה אני שונא לצאת למועדונים, לבארים ולשלם מחירים מופקעים רק בגלל שזה ליל סילבסטר. לא אוהב להרגיש שאני פראייר שקורעים לי את הכיס. פעם אחת הוזמנתי על ידי שכנה לשעבר שלי לחגיגות נובי גוד אצלה בבית: היה אוכל ושתייה בשפע אך לא הרגשתי בנוח בכלל בכל החגיגות הללו למרות שהכרתי את שאר המוזמנים. אדרבא ואדרבא, הרגשתי שאותה שנה לא הלכה לי בטוב רק בגלל שחגגתי אצלה את החגיגות הללו. מעדיף לנשק את הכרית בחצות אחרי שאני מנשק את פצ'וצ'ו וחוזר לישון. השנה זה היה מלחיץ נורא: דווקא ישנתי חזק מאוד והתעוררתי לקולות האזעקות ושמעתי את עצמי קורא לפצ'וצ'ו שיבוא איתי למקום המוגן אך הוא לא הגיע והוא נשאר לישון בתוך הארון וכשחזרתי לחדר ברגליים כושלות ורועדות הייתי צריך לחבק כמה דקות טובות. הרעד ברגליים לא הפסיק בכלל במשך כמה דקות טובות. באותם רגעים פשוט קיללתי את כל הקללות העסיסיות שהכרתי (אני גם בן אדם וגם לי מותר). ******************************************* בימים הטרופים שעוברים עלינו בשלושה חודשים האחרונים אני מחפש נחמה כלשהיא. מודה ו

תראו אותי

תמונה
הגיע הזמן שאני אודה על שאיפה אחת מני רבות: להגיע לטלוויזיה !!!! אם כל אלוף במיל' יכול לשבת באולפני הטלוויזיה גם אני יכול. אומנם אני לא תת אלוף או אלוף במילואים בסך הכל רב סמל במילואים, שהשתחרר מהצבא פורמלית לפני 14 שנה. אם כל יועץ אסטרטגי בהווה ולשעבר יכול לשבת באולפני הטלוויזיה גם אני יכול. בכלל אני טוען שהגיע לרענן את השורות משתתפי הדיונים באולפני הטלוויזיה ולהביא מוחות חדשים, כמוני למשל. גם לי יש על מה להגיד: בין היתר על הבלוג שלי הזה שאני כותב כבר 8 שנים והגעתי לכמעט 67,000 קוראים מאז שפתחתי את הבלוג ושינם פרקים שמגיעים לראשי מדינות בעולם. גם על הפעילות שלי ברשתות החברתיות. אני רואה את המציאות היום בחברה ובביטחון שהרי בתוך עמי אני חי. בזמן האחרון, הפחתתי את הפעילות שלי בפייסבוק שלי ואני יותר פעיל ב - X (טוויטר) מתווכח, מתלהם (כן, אני יודע להתלהם כשצריך). רק אתמול היה לי ויכוח עם טורקי מוסלמי תומך ארדואן - חמאס - דעא"ש שלדעתו אנחנו צריכים לעזוב את מדינת ישראל וזה בתגובה לדבריי שר החוץ אלי כהן שכל עוד ארדואן נשיא טורקיה לא יהיה שגריר בטורקיה. עוד הרשתי להעלאות תהיה מדוע העלא

אסור לחזור

תמונה
נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר אתמול (24.12.23) בנאומו: "האוייב חוגג בכל פעם שבה המחלוקת מפלגת אותנו. תתאפקו עם הפוליטיקה, אסור לחזור לשיח ה - 6 באוקטובר". זה בסדר להתווכח זה בסדר להסכים שלא להסכים כולנו אוהבים את מדינת ישראל אנחנו עם נבחר וגם דעתן לקרוא אחד לשני "נאצי" בגלל שאנחנו לא מסכימים וגם לא יכולים להכיל את הדעה המנוגדת - זה לא בבית ספרנו מוגש כחומר למחשבה. ******************************** After Iceland started a protest against Israel's participation in the Eurovision Song Contest, now Ireland also joins in and calls for the boycott of the contest: "a symbol of solidarity with the Palestinian people." If there is no recognition of the legitimate right of the State of Israel to defend itself, do us no favors, and we will not participate in the Eurovision Song Contest. Even so, the ranking of points for the State of Israel is tainted by pure politicization. Another fact: all of Europe is infected with hatred towards the State of Israel in general