סרטן זה סרטן

בחמישה חודשים האחרונים למדתי על עצמי כמה תעצומות נפשיות יש לי.....

למרות שגם אני בן אדם עם רגשות.

כמה אני יכול להיות אריה בלהגן על אמי מאז שהתגלתה חולת סרטן המלונומה. מבחינתי כשהייתי ילד ציפיתי, היה לי ברור, שהיא תהיה שם בשבילי (לא משנה שהיא לא הייתה כשהייתי באמת צריך אותה). במיוחד עכשו שאבי לא בחיים כבר 11 שנה.

כמובן, שסרטן המלונומה הוא לא סרטן הערמונית שאותו חטפתי והחלמתי. הסרטן הוא סרטן ולא משנה איזה סוג הוא.

בחמישה החודשים האחרונים אני מלווה אותה לבי"ח וחזרה, מנהל את יומן הטיפולים שלה, מתקשר טלפונית ובוואטצאפ עם כל הגורמים הרלוונטים. רואה אותה מקשיב לה ברגעים הקשים לה שבהם היא אומרת שלא בא לה לחיות יותר ובמקביל היא בוכה ומשתדל לא לבכות יחד איתה כי אני צריך לתת לה חוסן גופני ונפשי. 

מודה ומתוודה: גם  לי יש רגעים שגם אני רוצה להתפרץ בבכי ואז אני מתפרץ בבכי בבית שלי רק לא מולה. יש לי רגעים, במיוחד לפני השינה, שאני מתמלא בפחדים שהיא תמות ואז אני אשאר יתום מאבא ומאמא. ישנם רגעים שאני רואה, מדמיין, את ההלוויה שלה שבה אני מתפרץ בצעקות על אחותי שלא הייתה שם גם בשבילה וגם בשבילי ובמקביל על חברתה הפולנייה הטובה שאיך היא העיזה להתפרץ עליי בזעם ברחוב שהאשמנו אותה (את אחותי) כל הזמן. לא שאחותי לא יודעת על מצבה של אמא ועל תופעות הלוואי שהיא סובלת היא יודעת טוב מאוד. מבחינתה של אמי ומבחינתי אין לאחותי מקום בכלל כבר בחיינו. לא ראיתי אותה (אחותי) כשהייתי בנסיעות להקרנות כנגד הסרטן שהיה לי וכמו כן, לא ראינו אותה בזמן הטיפולים הביולוגים שאמנו עברה ועוברת.

במקביל לכל זה אני עדיין בתהליכי חיפוש אחרי מקום עבודה מסודר בהתאם למגבלה הפיזית שלי (היד הנכה מאז תאונת העבודה שעברתי).

לראות איך כל החברים והחברות נעלמו להם, התנדפו. התאיידו.

לראות איך כל בנות הדודות נעלמו להן, התנדפו. התאיידו.

למדתי שאנשים לא טוב להם, מפריע להם שלאחרים טוב להם בחייהם. כשרע לאחרים הם עוד יותר מתאיידים, מתנדפים. לא מוכנים לתת תמיכה רגשית, גופנית. אני רק מאחל ומייחל לכל אלה שנעלמו, התאיידו שמחלת הסרטן תתקוף אותם. (כשאני מקלל אז הקללה שלי מתממשת לה מניסיון וראיתי את זה מאז שהייתי ילד). יהיו כאלה שיגידו ויצקצקו להם: "איך אתה מעז להגיד את זה?" ואני עונה: "הייתם.ן שם כשהייתי צריך אותכם.ן? לא !!! תתמודדו עם האמת. אל תגידו שלא ידעתם.ן ועוד איך ידעתם.ן העדפתם להתעלם. אל תגידו לי שלכל אחד ואחת יש החבילה שלו. אם הייתם חברי אמת, אם הייתן בנות דודות ולא אינטרסנטים הייתם נותנים תמיכה רגשית."

כשאמי התחילה את תהליך טיפול במחלת הסרטן פתחתי לה קלסר משרדי יחד עם שמרדפים שאני מנהל אותו בשבילה.

הצעתי לה שאני אעבור לגור איתה ואני זה שאשטוף את הבית, אתלה את הכביסה, אעשה איתה את הקניות ואשלם את החשבונות שמגיעים. נכון, זה לעבור לגור איתה עם פצ'וצ'ו. אך היא מסרבת בתוקף למרות שהיא מודה שהיא זקוקה למטפלת 24/7 איתה. מצד שני, כן היא מעדיפה שאני אהיה איתה והיא לא צריכה להכניס עובדת זרה, אדם זר, שהיא לא מכירה. הנושא נשאר עדיין פתוח. לפחות אני אחסוך את השכירות מבחינתי.

כשאני הייתי בהקרנות היום יומיות (38 הקרנות) לא היה לי קל בכלל ודי הרחקתי אותה מזה. פה אני לא יכול להרחיק אותה כי זה מדובר בה. אך ורק בה. אצלי זה היה הקרנות אצלה זה טיפול ביולוגי אחד לחודש.

גם היא וגם אני זקוקים לתמיכה נפשית. היא (אמי) כמטופלת ואני כמלווה שלה.