ימים טרופים
את הסילבסטר, נובי גוד, מעולם לא חגגתי.
זה לא החג שלנו בכלל.
גם ככה אני שונא לצאת למועדונים, לבארים ולשלם מחירים מופקעים רק בגלל שזה ליל סילבסטר. לא אוהב להרגיש שאני פראייר שקורעים לי את הכיס.
פעם אחת הוזמנתי על ידי שכנה לשעבר שלי לחגיגות נובי גוד אצלה בבית: היה אוכל ושתייה בשפע אך לא הרגשתי בנוח בכלל בכל החגיגות הללו למרות שהכרתי את שאר המוזמנים. אדרבא ואדרבא, הרגשתי שאותה שנה לא הלכה לי בטוב רק בגלל שחגגתי אצלה את החגיגות הללו.
מעדיף לנשק את הכרית בחצות אחרי שאני מנשק את פצ'וצ'ו וחוזר לישון.
השנה זה היה מלחיץ נורא: דווקא ישנתי חזק מאוד והתעוררתי לקולות האזעקות ושמעתי את עצמי קורא לפצ'וצ'ו שיבוא איתי למקום המוגן אך הוא לא הגיע והוא נשאר לישון בתוך הארון וכשחזרתי לחדר ברגליים כושלות ורועדות הייתי צריך לחבק כמה דקות טובות. הרעד ברגליים לא הפסיק בכלל במשך כמה דקות טובות.
באותם רגעים פשוט קיללתי את כל הקללות העסיסיות שהכרתי (אני גם בן אדם וגם לי מותר).
*******************************************
בימים הטרופים שעוברים עלינו בשלושה חודשים האחרונים אני מחפש נחמה כלשהיא.
מודה ומתוודה שכבר נמאס לי להקשיב לחדשות, לפרשנויות. הטלוויזיה דלוקה על שקט, התמונות רצות, מזמינים בני משפחות של החטופים רק בכדי להשמיע את קולם שמעבר ללחימה שום דבר לא נעשה בעניינם.
שלושה חודשים המשק בהקפאה.
אין עבודה בכלל.
אנשים יושבים בבית אם זה בגלל חל"ת מתמשך ואם זה בגלל שהם פוטרו מעבודתם. הם סופרים כל שקל לפני שהם מוציאים.
הזעם שלי - אני בטוח שישנם עוד הרבה אנשים כמוני שמרגישים כמוני - שנבחרי הציבור נהנים ממשכורות שמנות בעוד תושבי המדינה נאנקים תחת עלויות המלחמה הצודקת. כן, מלחמה צודקת ועוד איך.
כבר לא מאמין בשלום!!!! עם אותם אנשים שקוראים לעצמם "פלסטינים ערבים" אי אפשר לעשות שלום. אני עוד באתי מבית של מפלגת "העבודה" של רבין - פרס ואם אני אומר את זה זה כבר אומר דרשני.
גם לא רואה מי שהוא מבין הפוליטיקאים שיכול להיות ראש הממשלה.
בזמנו, איפה שהוא בשנות ה - 80 של המאה הקודמת, אמרתי לאבי ז"ל שצריכה להיות הפיכה צבאית במדינה והוא התחלחל, הזדעזע מהאמירה שלי. הוא היה מאוד ציוני בדעותיו. היום, 3 חודשים אחרי פרוץ המלחמה הארורה הזאת, אני חוזר ואומר שצריכה להיות הפיכה צבאית. אחרת המצב לא יישתפר.
תגובות