אדם רוחני

זהו פרק של פריקה.

(בעצם איזה פרק בבלוג שלי הוא לא פריקה??)

********************************

כמו כל שנה במהלך 12 שנה האחרונות הגיע יום השנה לפטירתו בטרם עת של אבי.

היום אם הוא היה בחיים הוא היה אמור להיות בן 89. הוא לא היה מתענג, בלשון המעטה, על המצב של המדינה שכל כך אהב. כמו כן, הוא היה מודאג ממצב הבריאותי של אימי.

בהלווייה שלו בכיתי בטירוף. רצתי בין אמא שלי לבין הקבר שלו. בדיעבד, כפי שסיפרו לי, בשלב מסויים תפסה אותי בת דודתי הגדולה - שעם השנים נותק הקשר בינינו - ולפתה אותי מהחשש שאני אפיל את עצמי אל תוך הקבר שלו.

בשבעה בכיתי אולי שלוש פעמים. כשקמנו מהשבעה הפסקתי לבכות. לא יכולתי לבכות יותר מאז. כמה שהתחננתי בפני רופאת המשפחה שלי דאז שתיתן לי איזה כדור שאוכל לבכות לא היה כדור כזה, לטענתה. שש שנים אחרי פטירתו חטפתי את מחלת הסרטן בערמונית דרגה 3 לפני דרגה 4 (שזה אומר כריתה). למזלי תפסנו את המחלה בזמן, ללא ספק. כשהבראתי ויצא לי לדבר עם הרופאה שלי על זה הזכרתי לה את התחינות שלי בגין כדור על מנת לבכות ולא היה וכתוצאה צברתי פנימה אז המצב הנפשי - רגשות האשם שלא הייתי מספיק אסרטיבי בלהציל את אבא שלי כשזה התלונן על כאבים. דרך אגב, רגשות אשם שמלווים אותי עד עצם היום הזה. שבוע אחרי שהוכרזתי כמחלים ממחלת הסרטן ושאני בוגר פקולטת הסרטן קרתה לי תאונת עבודה, ריסוק יד שמאל ואז התחילו להם שנתיים של החלמה וטיפולי פיזיותרפיה קשים.

(יש כאלה שיראו את זה כהתגרות בגורל והרצון למות ושבעצם הקב"ה לא רוצה שאני אגיע אליו. עדיין).

אבי נפטר ונקבר ביום השנה של אביו, שעל שמו אני נקרא. במהלך השבעה הייתי מנחם את עצמי ואומר לאמי: "תראי אותם עכשו שהם יושבים עכשו ארבעתם - סבא, סבתא, דוד דני ואבא - על ענן מנענעים את רגליהם באוויר צוחקים עלינו ומעבירים דאחקות". אז, לאמי היה קשה לקבל את זה. כמה שנים אחר כך היא קיבלה את זה ואף הזכירה לי את זה. 

לאמי היה מאוד קשה לקבל את זה שאני היחידי שממשיך את המסורת לעלות לקיברה של סבתי, היחידה שזכיתי להכיר והיא נורא אהבה אותי. נו....... טוב, הנכד זכר היחידי שנשא את שם בעלה מבין 3 נכדות. אמי שתבדל לחיים ארוכים הייתה נחרדת מהמחשבה שאני עולה לקבר של סבתי וכשהייתי יוצא מבית העלמין חולון - בת ים הייתה דורשת ממני שאני אתקשר אלייה. תמיד התגאתי בכך שידעתי והצלחתי להגיע לקבר של סבתי בכוחות עצמי בלי ליווי: אפשר להבין את זה כי במהלך כל השנים מאז שהייתי בן 12 - 13 הייתי מלווה את אבי ואת אחיו לקבר וחוזר איתם, הייתי משאיר לעצמי סימנים. חוצמזה, שהיה לי רשום הגוש והאזור שסבתי קבורה. תמיד טענתי והתגאתי בכך שסבתי אהבה אותי ותמיד ביקרה אותי אחרי מותה: הייתי מרגיש אותה ו / או מריח פתאום OUT OF THE BLUE את ריח בגדיה.

********************************

תמיד ידעתי שאני אדם רוחני.

אני מודע לזה.

עם הגיל שאני מתבגר, מזדקן, זה מתגבר יותר ויותר.