רשומות

חודש עבר

תמונה
חודש עבר מאז השבת השחורה, 7.10.23 חודש עבר גם ללא עבודה וגם לא יצאתי לשיקום המקצועי של ביטוח לאומי כי הוא בוטל בשל המצב. כל כך ברור ומובן. אם עד לפני חודשיים נהנתי מהשהייה בבית אז עכשו אני ממש לא ורוצה להיות בתעסוקה. מן הסתם, אין עבודה בשום תחום לפחות לחודשיים קדימה. המדינה בשיתוק כלכלי, תרתי משמא. בכל זאת יש לי קשרים חברתיים - מקצועים עם אנשים מכל תחומי הכלכלה ואנחנו מדברים והם מספרים לי, בכל זאת משתדל לא להיות מנותק. אז מה אני עושה במהלך היום? לא הרבה. משתדל לנהל את יומן הטיפולים של אמא שלי, ללוות אותה לטיפולי הכימותרפיה, לנהל את כל האדמניסטרציה מסביבה. בכל זאת בת 80 - אין לה סבלנות לכל זה ואני מעדיף שהיא תתנהל בבית שלה עם הדברים שהיא רגילה וככה לגרום לה לא לחשוב על סרטן המלנומה, שהרי הייתי בסרט הזה עד לפני כמה שנים. מאיפה אני שואב את הכוחות? אני לא יודע. שהרי אחרי הטיפול הראשון שהיא קיבלה פשוט קרסתי בבכי אצלי בבית אחרי שהחזרתי אותה הביתה. מי שלא בסרט הזה או שהיה בסרט הזה לא יכול להבין את זה בכלל, חד משמעית. אני מאחל לכל שונאיי ומבקשי רעתי את המחלה הארורה הזאת. משתדל לא להפריע לבעל ה

עם ישראל חי !!!!!

תמונה
בשלושה וחצי שבועות האחרונים מאז השבת של ה - 7 באוקטובר 2023 אני יושב ביני לבין עצמי איך אבי ז"ל היה מגיב על כל הסיטואציה הזאת? לבטח הוא היה מתעצבן על כל זה.  אבי עלה לארץ בגיל 13 מטורקיה בספינה של "הנרייטה סולד" בשנת 1948. הוא היה במלחמת "מבצע קדש", השיחרור שלו מהסדיר נדחה בגלל בגללה. במלחמת ששת הימים היה מילואימניק וגם במלחמת יום כיפור. הוא היה ציוני בכל רמ"ח אבריו, וזה גם החינוך שקיבלתי ממנו. אהבת הארץ. החשיבות לשרת בצבא. היה לנו הרבה שיחות בינינו על החיים, היסטוריה (שאני מודה שנדבקתי ממנו בחיידק של אהבת ההיסטוריה), על המלחמות שהוא השתתף במיוחד על מלחמת יום כיפור. הוא בטח היה חוזר על המשפט שהמדינה הולכת לנו פייפן. הוא בטח היה מתעצבן איך הדרג המדיני לא הבין, הפנים את ההתרעות שכל גורמי הביטחון - צה"ל, אמ"ן, שב"כ, מוסד - ולא נערך בהתאם. שהרי דרג המדיני כשבראש הפירמידה עומד ראש הממשלה שכבר בתפקיד 14 שנה - ממש לא סבל אותו בכלל. לטעמו הוא שקרן אחד גדול בגלל שהוא ממצמץ בעיניו כשהוא משקר.  ללא ספק ועדת חקירה ממלכתית חייבת לקום בתום המלחמה הזאת. לא

להכיל

תמונה
כל המדינה בפוסט טראומה מאז התאריך 7 באוקטובר 2023. זה כל כך מובן. זה כל כך מוכר. אישית, עוד בימים הראשונים הבנתי שאני לא יכול להכיל את המתח, את חוסר המוגנות שבעבודה, חוסר האבטחה הכוונה, פשוט קמתי ועזבתי. זו אחת הסיבות, כמובן. שלא לדבר על השכר הנמוך והלא מוצדק. כמובן, שכעסתי על עצמי בימים הראשונים איך האמנתי באמת אבל באמת שיישלמו לי טוב. כשראיתי את התלוש וכמה המספריים גוזרים ועוד נעלמו להם 2,000 ש"ח ונגומו מהשכר אז זה עיצבן אותי. מצד שני, מהר מאוד הבנתי שבשל המצב הביטחוני המתמשך מוציאים עובדים לחל"ת בכפייה ו / או מפטרים אז ניחמתי את עצמי שטוב עשיתי שעזבתי. גם ככה קשה למצוא עכשו עבודה במיוחד בתקופה הזאת, למעט אבטחה. ברור לי כשמש שאני לא אחזור לתחום הזה - הן בגלל השכר, הן בגלל נושא יד הנכה שלי, הן בגלל המצב הביטחוני כי לא בא לי להתמודד עם טרוריסט חמאס - דעאש ולקבל ירייה למוות ו / או סכין. לטעמי, זה כל כך מובן. היום בפעם הראשונה ב - 17 ימים הראשונים שהרשתי לעצמי להדליק את ה - YOUTUBE עם מוסיקה שאני אוהב. אומנם הטלוויזיה מופעלת על שקט רק בכדי לראות את ההתרעות. תכלס, כבר נמאס לשמוע

Do Not!!!!!!

תמונה
עוד יום הגיע. עוד שבוע חלף לו. 14 יום עברו מאז אותה שבת ארורה של ה - 7 באוקטובר 2023 (מודה שלא מתייחס לספירה של התקשורת). את הזמן שחולף כשאני בבית מעביר בניקיון ובפינוי של דברים מהבית שאין לי בהם שימוש בכלל. חלקם אף אני מאמין שהם הביאו לי אנרגיות לא חיוביות. נהפכתי לחיית רשת חברתית X (טוויטר, לשעבר) ודווקא בשפה האנגלית. כך, אני מרגיש שאני לא מאבד את השפה שאני כל כך אוהב. אולי בסופו של דבר אני אחשף לעולם ויציעו לי עבודה בתחום שתמיד חלמתי לעסוק בו: שהרי יש לדעת לייצור לימונדה מלימון. *********************** The Secretary General of the United Nations, Antonio Guterres, during his visit to the Rafah crossing, calls for the immediate flow of humanitarian aid, which includes water, medicine, food and fuel, because there are 2 million residents who need this aid. Where were you all these years, Antonio Guterres, when humanitarian aid and funds were transferred to the Gaza Strip, and it was not It came for the benefit of the citizens but in the hands of Hamas #ISIS ? This hypocrisy of yours b

משקף

תמונה
מדינת ישראל במלחמה. כבר עשרה ימים מאז שאנשים, נשים, ילדים תינוקות נטבחו, נרצחו ונשרפו חיים. שלא לדבר על זה שנחטפו על ידי חמאס # דעאש # נאצים. כ - 1300 נרצחים והרוגים מאז תחילת המלחמה, לפחות 199 ישראלים נחטפו - המספרים הם לא סופיים עד כה. האזרחים על פתיל קצר. אין סבלנות וסובלנות לאף אחד ואחת. על פי שיחה שלי עם מספר בודד של שכנים שנשארו בשכונה (השאר הלכו למשפחותיהם שיש להם ממ"דים / מקלטים) ואנשים כולם באותה תחושה. הרגשת כאוס שוררת במדינה. אין ביטחון ואין ביטחון פנים לכל אזרח ואזרחית. אפילו שמירה בקניונים לא נעשית כמו שצריך - אין בדיקת תקים בכניסה, לא רואים את המאבטחים בשטח. הטלוויזיה דלוקה בווליום נמוך: אני מגביר רק לשם קבלת עידכונים בלבד לא מעבר לכך. פעם הייתי חיית רשתות חברתיות היום כבר אין לי סבלנות וסובלנות לכך: כמה אפשר להתעדכן בעוד ועוד סיפורים? אני לא מזלזל בכאבם של המשפחות.  נהפוכו. אני מזדהה איתם. יש לי הרבה שאלות, תהיות כמו להרבה אזרחים ואזרחיות אך זה לא הזמן עכשו לשאלות אלא למעשים. לחזור לשיגרת עבודה אין על מה לדבר שהרי התפטרתי עוד לפני שאני יפוטר. שמעתי מחברים שבגלל המצב

אני במלחמה

תמונה
מאז השבת האחרונה 7 באוקטובר 2023 רמת המתח אצלי בשמיים. ישראל במלחמה. זה ברור. המלחמה התחילה בשעה 06:00 / 06:15 בבוקר של יום שבת / חג אני לקראת סיום משמרת לילה. מטח רקטות נורה על כל מדינת ישראל. הרגשה של חוסר אונים כי אני יודע שאני בעבודה סופר את הדקות לצאת הביתה ולא ברור לי האם אני יוחלף בזמן ואמי - אישה מבוגרת בגיל הזהב - לבד ומתחילה להיות מודאגת לגבי. מתחיל לעשות טלפונים לאמי ולהרגיע אותה ולשכנה שלי שגם היא בגיל הזהב ולנסות להרגיע אותה גם כן. במקביל אני מתכתב עם המחליף שלי בוואטצאפ שלא יתעכב כי אני חייב לצאת בשעה 07:00 הביתה. עברה במוחי הקודח המחשבה שאם הוא לא יגיע אני יוצא ויהי מה. מזלי הטוב, נהג המונית שהיה אמור להחזיר אותי הביתה יצא לעשות נסיעה וחזר לאסוף אותי.  מנהל הביטחון של המלון חשב שאנחנו צוחקים איתו כשאנחנו אומרים לו להתעורר כי ישנה חדריה של מחבלים לשטח מדינת ישראל עד אשר ממש צרחנו עליו לקום ולהתארגן ליציאה למלון. התמונה הייתה ברורה לכל: האורחים - ישראלים ותיירים - יעזבו את המלון מוקדם ככל האפשר לאור המצב. מה גם שהם לא מרגישים בטוחים במלון כשאין אנשי ביטחון / קב"טים. ב

התהדרתי לי

תמונה
היה בי פחד להשאר לבד… התמסרתי כל השנים ל״ביחד״. לא ראיתי עד כמה הקרבתי מעצמי מתוך אמונה שהכל בשם ה״אהבה״. אך ישנו הגבול הדק שאתה הופך למובן מאליו. בזמן עם הלבד שלי, מגלה את מי איבדתי, וזה אותי. למעשה הפחד הוא לא היה מלהשאר ״לבד״, הפחד היה לגלות על מה אני מוותר. וזה על עצמי. ישנן הרבה תובנות שאליהם מגיעים לבד. וכעת לומד מחדש מי אני. כיום מתחבר מאוד ל״אני הפנימי״ שבי ובונה עצמי מחדש. ובדרכי שלי רוקד, שמח, שר ובוחר את הדברים שעושים לי רק טוב. נכון, לעולם לא נדע מה מתכנן הבמאי הגדול, אלוקים, עבורנו לעתיד לבוא, אבל כן לומד בזמן הזה להתחזק ולהתעצם מספיק לתוכניות הבאות שיתכנן עבורי. אלוקים מעמיד בפנינו ניסיונות שהוא יודע בהם נוכל לעמוד! הנצחון עבורי יהיה להצליח לעבור זאת נכון, ובדרך לא לוותר יותר על עצמי. גם בלבד וגם בביחד. חבקו עצמכם גם ברגעים של לבד. נצלו אותו והביטו על הדברים מרחוק בכל סיטואציה. את זה למדתי הפעם. לחיי עוד ניסיונות שיעמדו בפניי לטובים ולפחות טובים ותודה לכם חבריי היקרים מקרוב ומרחוק על כל הפירגונים, האהבה והחיזוקים שלכם תמיד. אתם עבורי ההוכחה שגם בזמן ה״לבד״ שלי עם עצמי אנ

האם את.ה מבין.ה?

תמונה
היום השני של ראש השנה התשפ"ד. שייגמר כבר החג הזה, היום הזה. ארוך מדי לטעמי. מאז שאבי נפטר לפני 11 שנה אין לי שום סבלנות וסובלנות לשום חג. במיוחד מאז ששמעתי חדשות לא טובות בבבוקר של ערב חג (לא בא לי כל כך לדבר עליהן ולהתחיל לקבל רחמים. גם ככה אף אחד ואף אחת לא יהיה ותהיה לצידי בימים הקשים) ומאז הוא נהפך מבחינתי למועקה אחת גדולה. גם ככה בנות המשפחה נעלמות כשצריך אותן, הן קיבלו רמז עבה מאוד אך שומרות על שתיקה רועמת. האם אני חזק יותר ממה שאני חושב? אני לא יודע וגם לא בטוח.  האם אני צריך כתף לבכות עליה פיזית ולקבל חיבוק? זה בטוח. הבנתי: "ישראל, אתה כבשה שחורה במשפחה ובחברה. גם ככה אתה לה"טבי ואתה מהווה בושה למשפחה וכחבר. אנחנו, כמשפחה וכחברה, לא רוצים.ות להיות איתך בקשר". נתראה בהלווייה לכשתתקיים ובשבעה. אם תבואו בכלל. ****************************** אני מרגיש קרוב מאוד ולהגיד שזהו, לא בא לי להמשיך את החיים האלה יותר, נמאס לי, נמאס לדאוג לכולם, נמאס לי להקטין את עצמי, נמאס לי מכל השדים המזוינים האלה בראש שלי, אני לא מצליח לחשוב מבלי להרגיש שהמוח שלי עומד להתפוצץ בכל רגע

שים לב

תמונה
הדס דרגצקי אגמון כתבה בספרה "יומנה של גרושה" בצורה הכי מדוייקת . אומנם נכתב בלשון נקבה אבל זה כל כך נכון בלשון זכר ולגביי במיוחד. " כל כך רציתי להיות הנבחרת שלו. הרגשתי שאני כמהה למישהו שיתגעגע ויבחר בי, ולא באחר או אחרת, שהזמן שלי לצידו ימלא אותו באושר כזה שהזמן עומד בו מלכת. התגעגעתי למבט, לרגש, למגע. כמהתי לצחוק שלא פוסק, לשאלה מתעניינת ברצון לדעת סתם כך מה שלומי. השתוקקתי לשתף אותו בכל פסיק שקרה היום, לנופף בכנפיים שכוחו של המבט שלו ידע להלביש לי. אבל הרגשתי שאני כבר לא הנבחרת. אני כבר לא הבחירה. הרגשתי לבד. אני עוד משהו קבוע בסדר היום, אני כבר לא הנשמה עם הלב הכי גדול. אני פשוט משהו נוח, שהופך את השגרה יציבה ובטוחה. מבחוץ העולם ראה שאני חזקה ויכולה לנצח הכול, איך הפכתי סלסלת סנדביצ'ים לחברת קייטרינג, אבל אני רק ראיתי איך אני מתפרקת לרסיסים ומאבדת נשימה. הלב שלי סער, צמא לעוד רגע של אהבה, לשוב להיות נחשקת, לחוות עוד ערב פשוט אך עצום. נכון, כבר ראו את הגיל – קשה להסתיר אותו כשאת מתקרבת לגיל חמישים – אך רציתי להאמין שיש בי עוד נשמה צעירה ושובבה שרוצה לטרוף את החיים

תתמודדו.

הקב"ה הוא עדי בחודשיים וחצי (כמעט 3 חודשים) כמה ניסיתי, כמה הבלגתי, כמה השתדלתי, כמה בלעתי את הרוק ואת הגאווה שלי. זה פשוט לא הלך. אז להמשיך עם זה? כל מה שעשיתי לא היה בסדר: איך שעניתי למיילים - הרי יש לי ניסוחי תשובות של רשת מלונות גדולה בארץ שהיא ברמה של 5 כוכבים פלוס והם לא עונים כמו שצריך? כל פעם שביקשתי לשאול משהו על מנת להסיר ספק קיבלתי תשובה של "רגע.... רגע.....". כשמפילים את כל המיילים לענות עליהם וזו שאני עבדתי איתה התעסקה כל הזמן בדו"חות או בלהסתובב או לדבר בטלפון הנייד אז מה אתם רוצים שאני לא אעשה טעויות? העבודה צריכה להתחלק שווה בשווה. סוכם אלף והיא ניסתה שבפועל זה יהיה בית. כל העולם ואחותו בשתי בתי המלון בסופו של דבר אומרים לי כל הזמן "תתאפס על עצמך" כמה אפשר לשמוע את זה ולערער את הביטחון המקצועי שלך? עד לפני שנה וחצי הייתי סגן מנהל קבלה שידעתי מה אני עושה והייתי עושה את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. עד אתמול...... שבו הרגשתי שהיא מרימה עליי את הקול בטלפון כשהיא הייתה בחופש כי התקשרתי אלייה בכדי להיות בטוח במהלך שלי לגבי קבוצה. פשוט הרגשתי זיפ

תאהבו

תמונה
 לא רוצה להישמע מקטר אבל חייב לשחרר קיטור: בשבועיים האחרונים למדתי לא לצבור בבטן כי אחר כך זה מתנקם בי ובבריאות שלי. גם ככה אני לא מרוצה ממקום העבודה שלי. כן.......... כולה חודשיים אחרי שהתחלתי ואני אומר שאני לא מרוצה. המוטיבציה שלי ירדה מהר מאוד. הטענות שכנגדי הן: כל מענה לאורחים היא לא בנוסח המקובל למרות שאני מבקש נוסחי תשובות שיתאימו ולא נותנים לי למרות שהציגו לי נוסחי תשובות ישנים מאוד ולא מותאמים לימים אנו באנו. אם אני מגיע מוקדם אז למה אתה מגיע מוקדם כי לא משלמים שעות נוספות. למה אני בלחץ לענות למיילים הכל חייב להיות באיזי רק שלא מבינים שאין אצלי איזי אני בא לעבוד ונקודת היציאה שלי שהצד השני מחכה למענה ולא רוצה להמתין יום שלם לתשובות. גם אם אני מצליח במשהו וגם אם אני מקבל מחמאה אז מהר מאוד מורידים לי את ההתלהבות, אין מילה טובה על כך. אלה רק דוגמאות קטנות. מיותר לציין שגם בגלל מקום העבודה הפסקתי את טיפולי הפיזיותרפיה שלי והתיק שלי במכון הפיזיותרפיה נסגר. בין לבין התגלה גוש חשוד בריאות של אמי. כאן התחיל מחול השדים של ריצות בין לבין. אמי בלחץ שאני לא אאבד את מקום העבודה שלי בגלל זה.