תאהבו

 לא רוצה להישמע מקטר

אבל חייב לשחרר קיטור:

בשבועיים האחרונים למדתי לא לצבור בבטן כי אחר כך זה מתנקם בי ובבריאות שלי.

גם ככה אני לא מרוצה ממקום העבודה שלי. כן.......... כולה חודשיים אחרי שהתחלתי ואני אומר שאני לא מרוצה. המוטיבציה שלי ירדה מהר מאוד. הטענות שכנגדי הן: כל מענה לאורחים היא לא בנוסח המקובל למרות שאני מבקש נוסחי תשובות שיתאימו ולא נותנים לי למרות שהציגו לי נוסחי תשובות ישנים מאוד ולא מותאמים לימים אנו באנו. אם אני מגיע מוקדם אז למה אתה מגיע מוקדם כי לא משלמים שעות נוספות. למה אני בלחץ לענות למיילים הכל חייב להיות באיזי רק שלא מבינים שאין אצלי איזי אני בא לעבוד ונקודת היציאה שלי שהצד השני מחכה למענה ולא רוצה להמתין יום שלם לתשובות. גם אם אני מצליח במשהו וגם אם אני מקבל מחמאה אז מהר מאוד מורידים לי את ההתלהבות, אין מילה טובה על כך. אלה רק דוגמאות קטנות. מיותר לציין שגם בגלל מקום העבודה הפסקתי את טיפולי הפיזיותרפיה שלי והתיק שלי במכון הפיזיותרפיה נסגר.

בין לבין התגלה גוש חשוד בריאות של אמי. כאן התחיל מחול השדים של ריצות בין לבין. אמי בלחץ שאני לא אאבד את מקום העבודה שלי בגלל זה. אבל הבריאות חשובה יותר מכל. אתמול היא עברה הליך ביופסיה בהרדמה מקומית / אלחשוש. כשהמתנו לתחילת ההליך עוד בחדר ההמתנה היא כבר אמרה לי שאין לה כח לכל התהליך והיא כבר מעדיפה למות זה היה כל כך קשה לי לשמוע את זה. לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות ולתמוך בה. לכשיצאה אחרי ההליך שכובה על המיטה זה היה כל כך קשה לי לראות אותה ככה. לכל אורך ההתאוששות, נטילת אופטלגין בטיפות, היא לא שיחררה את היד שלי בעליל. היא גם התלוננה מקור בין היתר בגלל שהמזגנים פעלו בעוצמה. כשהחזרתי אותה הביתה וידאתי שהיא בסדר. היא ממש חיבקה אותי בחום למרות שהיה לי קשה לחבק אותה בחזרה מחשש שאני אגע לה במקום שעשו לה את ההליך עצמו. 

ראבאק,

למה זה מגיע לי, לנו, כל זה? אין רגע של מנוחה, של שקט, ב - 11 שנה האחרונות.

אני רוצה באמת חיבוק של סתם.

*************************

כן........ אני רוצה שקט.

בימים כאלה אני רק מחפש שקט.

להיות לבד!!!! מבלי לשמוע ברבורי שכל מיותרים.

להיות עם עצמי!!!!!!

אם באים לשבת איתי אז לפחות להקפיד על שתיקה ולתת לי כתף שאני אניח את הראש שלי. האם זו בקשה מיוחדת / קשה??

**************************

למה זה מרגיש ככה ?

למה הכובד בחזה לא עובר ?

למה קשה כל כך להרגיש ?

הייתי רוצה לדעת למתן קצת,

לדעת לשלוט בכל העוצמות הללו.

אבל איך אפשר לשלוט בלב מבלי לסגור אותו ?

הרי אי אפשר לחיות בלי להרגיש.

הרבה אנשים אומרים שהם מעדיפים להרגיש

יותר מדי מאשר לא להרגיש בכלל,

ואני שואלת את עצמי כל פעם מחדש מתי הפכנו

להיות כאלה ?

מתי הפכנו לאנשים שקשה להם לדבר

את מה שהם מרגישים ?

מתי הפכנו לקנאים כל כך ?

אני מאמינה שלכל אדם יש אדם בחייו

שגרם לו לצאת מהכלים ולהיות כל מה שהוא מתעב.

כולנו טועים,

כולנו מרגישים,

כולנו נותנים ונפגעים,

כולנו הרגשנו אכזבה מהי,

עצב מהו,

שמחה מהי,

אולי נתחיל לדעת מהי אהבה ?

אולי נתחיל להסתכל קצת על הדברים הטובים

שיביאו איתם עוד שרשרת של הפתעות ?

למה לגרום לכל דבר להיות קשה ומסובך ?

אל תברחו מהעבר שלכם,

הוא ירדוף אתכם תמיד.

תתמודדו עם כל הפחדים,

עם כל התהיות,

התשובה להכל נמצאת בתוכנו,

בקול הפנימי של הילד שהשארנו מאחור.

תאהבו, תאהבו, תאהבו,

גם אם תיפגעו, תאהבו

האהבה מביאה איתה ריפוי.

תעשו את הדבר היחידי שכיף וקל לעשות,

תאהבו.