איך לעצור את הדמעות?

שעות וימים של חישוב מסלול מחדש.

אולי חזרתי מהר מדי לעבוד אחרי שנה וארבע בבית כי חשבתי שאני יכול לעבוד עם יד נכה ועוד במלון. 

אולי לא השלמתי את תהליך הריפוי העצמי וגם לא עניתי לעצמי על השאלה: במה אני מסוגל לעבוד ובמה אני לא?

אולי לא התמודדתי מספיק עם ההשלכות של הפציעה ועם הכאבים.

אולי נכנעתי ללחצים שהופעלו עליי לחזור לעבוד ויהי מה.

אולי באמת אני לא בנוי לעבוד יותר לעבוד בענף המלונאות כי כל יום שעובר אני נזכר בתאונת העבודה ובמה שאני עברתי.

 חזרתי לעבוד עם מוטיבציה גבוהה ואחרי חודשיים היא נפלה לי. אני לא חף מטעויות מי שלא עובד לא טועה.

אולי אני באמת אובר קוליפייט למלון הזה ספציפית. אולי אני באמת לא מתאים לאווירה ולקונספט של המלון.

אולי אני דורש מעצמי מקצועית יותר מדי ואני מנסה להוכיח את עצמי. בעבר עד לפני כשנה וחצי אני יכול להעיד על עצמי, עם כל הצניעות, שהייתי תותח ופרפקציוניסט. כיום קשה לי מאוד לחזור לשיגרת העבודה, עדיין, חודשיים אחרי עם כל האי נוחות והאי תפקוד היד בצורה מלאה.

(וכן........... ב - 24 שעות האחרונות עברו מחשבות שאני צריך לקום וללכת מצד שני האם אני כזה וותרן, כזה לוזר, שלא יודע להתמודד עם קשיים? האם אני פשוט מעדיף לקום ולברוח? כבר לא מדובר כאן על העדפה מגדרית או לא.)

************************

כמי שאובחן רק לאחרונה שאני סובל מ - PTSD - פוסט טראומה בעברית קלה - לאחר שזה צף כתוצאה מתאונת עבודה אני יכול להעיד שפטירתו של בר כליף לא עושה טוב לנו כחברה.

אנחנו כחברה לא מודעים עד כמה אלה שסובלים מפוסט טראומה במיוחד כתוצאה משירות צבאי באמת סובלים כי הם נופלים בין הכיסאות, בפרט. ואלה שסובלים ככלל מפוסט טראומה בגלל מקרים שקרו בחייהם - אונס קבוצתי, חרם שכבתי - כיתתי, ועוד.

סובלי מפוסט טראומה לא מובנים בכלל.

כלל החברה לא מתחשבת בסובלים מפוסט טראומה. מתעלמים מאתנו.

כלל החברה לא מושיטה יד לסובלים מפוסט טראומה.

המשרדים שאמורים לטפל בסובלים מפוסט טראומה מתעלמים מאיתנו.

בר כליף ז"ל זה שהצית את עצמו ואחרי יומיים מת מפצעיו זה היה ידוע. הכתובת הייתה על הקיר מאז מקרה איציק סעידיאן וכולם העדיפו להטמין את הראש בחול כמו בת יענה.

אני לא רוצה להגיד בושה כי החברה הישראלית כבר לא יודעת מה זו בושה.

זו האמת לאמיתה.

*******************************

כמו כל שנה ב - 11 שנה האחרונים מגיעים השבועיים הטעונים רגשית שבו אני מציין את יום השנה לפטירתו של אבי.

ספרו לי איך לעצור את הדמעות?