להכיל
כל המדינה בפוסט טראומה מאז התאריך 7 באוקטובר 2023.
זה כל כך מובן. זה כל כך מוכר.
אישית, עוד בימים הראשונים הבנתי שאני לא יכול להכיל את המתח, את חוסר המוגנות שבעבודה, חוסר האבטחה הכוונה, פשוט קמתי ועזבתי. זו אחת הסיבות, כמובן.
שלא לדבר על השכר הנמוך והלא מוצדק. כמובן, שכעסתי על עצמי בימים הראשונים איך האמנתי באמת אבל באמת שיישלמו לי טוב. כשראיתי את התלוש וכמה המספריים גוזרים ועוד נעלמו להם 2,000 ש"ח ונגומו מהשכר אז זה עיצבן אותי. מצד שני, מהר מאוד הבנתי שבשל המצב הביטחוני המתמשך מוציאים עובדים לחל"ת בכפייה ו / או מפטרים אז ניחמתי את עצמי שטוב עשיתי שעזבתי.
גם ככה קשה למצוא עכשו עבודה במיוחד בתקופה הזאת, למעט אבטחה. ברור לי כשמש שאני לא אחזור לתחום הזה - הן בגלל השכר, הן בגלל נושא יד הנכה שלי, הן בגלל המצב הביטחוני כי לא בא לי להתמודד עם טרוריסט חמאס - דעאש ולקבל ירייה למוות ו / או סכין. לטעמי, זה כל כך מובן.
היום בפעם הראשונה ב - 17 ימים הראשונים שהרשתי לעצמי להדליק את ה - YOUTUBE עם מוסיקה שאני אוהב. אומנם הטלוויזיה מופעלת על שקט רק בכדי לראות את ההתרעות. תכלס, כבר נמאס לשמוע את כל הפרשנים ואת הפרשניות ועוד ועוד סיפורי הגבורה ומשפחות החטופים.
הבנתי, שלאור המצב כל אחד נכנס למצב שבלול ואין לו כח וסבלנות לשמוע את האחר. אני כל כך מבין את המצב הזה כי גם אני ככה.
מצד שני, כשאני זקוק לאוזן קשבת אז אני מצפה שיקשיבו לי במיוחד עכשו כשגילו לאמא שלי גוש חשוד והיא צריכה לקבל טיפולי כימותרפיה: לפני יומיים היא קיבלה את הטיפול הראשוני. ממש לא קל לראות אותה במצבה: היא ירדה במשקל. בבוקר של יום הטיפול התחילה לבכות שהיא לא רוצה לקבל את הטיפול ושהיא רוצה למות כבר. הייתי צריך לדעת להכיל אותה ולעודד אותה ולחזק אותה. הבאתי לה קוראסונים משוקולד. במקביל קניתי קלסר עם שמרדפים שמול עינייה תייקתי את כל המסמכים מאז ההתחלה: השתדלתי לשתף אותה ושהיא תעקוב אחריי בכל מעשיי כשסידרתי את הניירת. רק בכדי להשכיח ממנה את הסיטואציה. וכשהיא חוברה לזנדות לא עזבתי אותה לרגע וכל הזמן דיברתי איתה. במהלך כל היום עשיתי עליה סוג של TAKE OVER. לא הרשתי לעצמי לרגע להתפרק למרות שהייתי מאוד קרוב לזה: רק כשהגעתי הביתה והתייחסתי לפצ'וצ'ו התפרקתי. הבנתי שבעצם אני מתנהל על אוטומט: לזכור את התאריך הבא של הטיפול לאמא, לקבוע תור לרופאת המשפחה לאמא וללכת איתה ולשנן מה לבקש מהרופאה ומה לעדכן אותה. כל זה לבד. פאקינג לבד. לא רוצה שיאחלו לאמא שלי החלמה ובריאות מלאה אני רוצה שתהיו שם בשבילי אם לא פיזית אז לפחות תמיכה מנטלית - טלפונית. לא צריך שכל העולם ואחותו יתקשרו בכדי לדלות פרטים אישיים (כמה אפשר לדבר ולחזור על אותם דברים) אלא תהיו שם בשבילי פיזית, אם באמת היה אכפת לכם אבל באמת? עברו חמש שנים מאז שאני חליתי בסרטן ואני יותר חכם היום מאז בכדי לדעת לנפנף אנשים שלא מעוניינים להיות שם בשבילך ו / או שהם מנותקים מהמציאות וחיים בלה - לה - לנד. אין לי כוח נפשי וגופני להכיל אותם ואין לי צורך להתנצל על כך.
תגובות