שים לב

הדס דרגצקי אגמון כתבה בספרה "יומנה של גרושה" בצורה הכי מדוייקת.

אומנם נכתב בלשון נקבה אבל זה כל כך נכון בלשון זכר ולגביי במיוחד.

"כל כך רציתי להיות הנבחרת שלו. הרגשתי שאני כמהה למישהו שיתגעגע ויבחר בי, ולא באחר או אחרת, שהזמן שלי לצידו ימלא אותו באושר כזה שהזמן עומד בו מלכת.

התגעגעתי למבט, לרגש, למגע. כמהתי לצחוק שלא פוסק, לשאלה מתעניינת ברצון לדעת סתם כך מה שלומי. השתוקקתי לשתף אותו בכל פסיק שקרה היום, לנופף בכנפיים שכוחו של המבט שלו ידע להלביש לי. אבל הרגשתי שאני כבר לא הנבחרת.
אני כבר לא הבחירה. הרגשתי לבד.
אני עוד משהו קבוע בסדר היום, אני כבר לא הנשמה עם הלב הכי גדול. אני פשוט משהו נוח, שהופך את השגרה יציבה ובטוחה.
מבחוץ העולם ראה שאני חזקה ויכולה לנצח הכול, איך הפכתי סלסלת סנדביצ'ים לחברת קייטרינג, אבל אני רק ראיתי איך אני מתפרקת לרסיסים ומאבדת נשימה.
הלב שלי סער, צמא לעוד רגע של אהבה, לשוב להיות נחשקת, לחוות עוד ערב פשוט אך עצום. נכון, כבר ראו את הגיל – קשה להסתיר אותו כשאת מתקרבת לגיל חמישים – אך רציתי להאמין שיש בי עוד נשמה צעירה ושובבה שרוצה לטרוף את החיים ויש לה עולם שלם לתת, להאמין שמישהו יכול לחשוב שאני יפה.
אך במקום זאת הייתי לבד, ושוב משהו בפנים נסגר, ורציתי לצעוק את הכאב, לזעוק "רגע, אני רוצה עוד מפעם", אבל הבנתי שכל הכאב והזעקה רק ישלחו אותו רחוק יותר ממני."

******************************

התחלתי לעבוד בקבלה של מלון.

שוב. מחוסר רצון. עם הרגשת כפייה.

אבל מה??

בסוף יום עבודה שני נפלתי שדוד מבחינה בריאותית בגלל המזגנים, כנראה, בעבודה: חום של 38/39 מעלות, נזלת, שיעולים, איבוד קול לסירוגין, כאבי סינוסים וברונכיטיס. זה היה ביום חמישי בערב וביום שישי לפנות בוקר הייתי חייב לבטל את המשמרות שלי קדימה בגלל מצב הבריאותי שלי. מה גם לא יכולתי להחזיק את הראש וגם לא לדבר.

לא יודע איך שרדתי את הסופשבוע כך שביום ראשון בשעות אחר הצהריים גררתי את עצמי לרופאת המשפחה שלי שהייתה בהלם טוטאלי איך במשך 3/4 ימים אני חום שלא יורד בכלל. היא דחפה לי אנטיביוטיקה, ביקשה שאעשה בדיקת קורונה באופן מיידי וגם נתנה לי חופשת מחלה.

לגבי בדיקת קורונה עשיתי כשחזרתי הביתה ויצאתי שלילי, למזלי הטוב.

(איך תמיד אני שוכח לשמור על מערכת החיסון שלי? למה אני לא מקפיד לקחת את תוספי המזון שאני צריך לקחת באופן קבוע?)

במקום העבודה החדש שלי לא מאמינים שהדרדרתי למצב הזה.

השכנה שלי קיטרה שהיא שומעת את השיעולים שלי אך להגיש לי עזרה במרחק על מנת לא להדבק זה לא. סירופ, לשם הדוגמא, בסוף יצאתי לקנות מסופרפארם תורן ביום שבת כי כבר לא יכולתי יותר עם השיעולים. אמרתי לה על זה שפיקוח נפש דוחה שבת, רק להפעיל את המוח ולא לקטר. היום בבוקר היא נעלמה כבר בשעה 08:30 בטוענה שאחותה בבית חולים העיקר לא לעשות לי את השירות של לקנות לי את האנטיביוטיקה + ספריי לאף לסינוסים, שוב העיקר לשמור על מרחק מגע. מי שרוצה לעזור עוזר. העיקר לתפוס טרמפ על המשלוחים שאני מזמין בשבילי ואז היא זורקת לי את הכסף.

לגבי מקום העבודה החדש - אומנם הוא ממקום בבניין הנהלת פייסבוק ומן הסתם יוקרתי אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי המלון הזה (כששוחחתי עם אמא שלי היא הביעה את דעתה שהמלון הזה לא נראה לה בכלל). המסקנה שהגעתי אליה לא קשורה לעובדה שהלכתי לסניף ביטוח לאומי להקשיב לגבי שיקום מקצועי שאמור להתחיל לקראת סוף חודש אוקטובר. ובעצם, התפקיד הנוכחי זה בעצם לעשות את כל המשמרות מה שכבר שכחתי לעשות ממרומי ניסיוני המקצועי, כולל לעשות לילות. הההללללללללוווווווווו............ הייתי סגן מנהל קבלה!!!! אף אחד לא מציע / הציע לי תפקיד של סגן מנהל קבלה (אולי בעתיד אחרי שאני אכנס. תכלס אני כבר שבע מהבטחות שלא מומשו). לכן, הסבה מקצועית היא ללא ספק נראית לי למרות שלא מבטיחים לי עבודה אבל מבטיחים למצוא מקומות עבודה.

תכלס מה אני רוצה? מה אני מחפש? אני רוצה לעשות הסבה מקצועית.  ומה שאני כבר מדבר על זה הרבה זמן: נמאס לי לעבוד בענף המלונאות. אז למה לי להמשיך ולהלקות את עצמי שוב ושוב?

*************************

שים לב למחשבותיך; הן הופכות למילותיך.

שים לב למילותיך; הן הופכות למעשיך.

שים לב ושפוט את מעשיך; מעשים הופכים להרגלים.

הֶיֵה מודע להרגליך; הם הופכים לערכים שלך.

הָבֵן וקבל את הערכים שלך; הם הופכים לגורלך...!!!!