האם את.ה מבין.ה?
היום השני של ראש השנה התשפ"ד. שייגמר כבר החג הזה, היום הזה. ארוך מדי לטעמי. מאז שאבי נפטר לפני 11 שנה אין לי שום סבלנות וסובלנות לשום חג. במיוחד מאז ששמעתי חדשות לא טובות בבבוקר של ערב חג (לא בא לי כל כך לדבר עליהן ולהתחיל לקבל רחמים. גם ככה אף אחד ואף אחת לא יהיה ותהיה לצידי בימים הקשים) ומאז הוא נהפך מבחינתי למועקה אחת גדולה. גם ככה בנות המשפחה נעלמות כשצריך אותן, הן קיבלו רמז עבה מאוד אך שומרות על שתיקה רועמת. האם אני חזק יותר ממה שאני חושב? אני לא יודע וגם לא בטוח. האם אני צריך כתף לבכות עליה פיזית ולקבל חיבוק? זה בטוח. הבנתי: "ישראל, אתה כבשה שחורה במשפחה ובחברה. גם ככה אתה לה"טבי ואתה מהווה בושה למשפחה וכחבר. אנחנו, כמשפחה וכחברה, לא רוצים.ות להיות איתך בקשר". נתראה בהלווייה לכשתתקיים ובשבעה. אם תבואו בכלל. ****************************** אני מרגיש קרוב מאוד ולהגיד שזהו, לא בא לי להמשיך את החיים האלה יותר, נמאס לי, נמאס לדאוג לכולם, נמאס לי להקטין את עצמי, נמאס לי מכל השדים המזוינים האלה בראש שלי, אני לא מצליח לחשוב מבלי להרגיש שהמוח שלי עומד להתפוצץ בכל רגע