יודעים מה?
יומיים אחרי ראיון העבודה
(כפי שסיפרתי בפרק האחרון שיצאתי עם הרגשת החמצה)
התבשרתי שהתקבלתי לעבודה ושהם מוכנים לחכות לי 10 ימים.
למרות שהתבשרתי בזמן ששטפתי את הבית הייתי בעננים וצרחתי משמחה.
הצבתי לעצמי מספר מטרות ביום שאני אתחיל: לשאול את השאלות הנכונות. להתאים את עצמי למקום העבודה. לא להגדיל ראש יותר מדי על ההתחלה, למרות שהתפקיד מחייב זאת.
אחרי שנה וארבעה חודשים בבית מאז תאונת העבודה אני חוזר לעבוד, סופסוף. תכלס?? כבר התחרפנתי מהישיבה בבית. זה נחמד יום, יומיים, שבוע, 10 ימים אבל לא יותר מזה.
********************************
התחלתי ללוות חבר לבית חולים לשם הקרנות נגד סרטן הערמונית.
אומנם החבר גדול ממני כמעט בשני עשורים, ובכל זאת..........
זה מתיש מאוד. במיוחד כשאין שיתוף פעולה.
אתמול הייתה לו ההקרנה השנייה. אני עצמי כבר הותשתי מההמתנה שייכנס. אומנם, הוא מטופל באותו בית חולים שטופלתי אך ההרגשה שאני מקבל מצוות מכון רדיותרפיה היא הרגשת אנטי ושעושים דווקא בעיכוב הזמנים. אני יכול להבין שהמאיצים - המכשירים שעושים את ההקרנות - מדי פעם לא עובדים, גם בזמני זה קרה, כשיש אחת שעל היום הראשון לא אהבה שבאתי כמלווה כי זכרה אותי מהתקופה שלי ודווקא עושה דווקא.
השבוע, אני אלווה אותו שלוש פעמים והוא ייצטרך להתמודד לבד. גם לי יש טיפולי פיזיותרפיה לפני שאני מתחיל לעבוד וגם לעשות בדיקות כלליות.
חוצמזה,
לא תיארתי לעצמי עד כמה זה יהיה לי קשה מבחינה רגשית לחזור לאותו מקום שקיבלתי טיפולי הקרנות ועוד לבד. הרבה אנשים לא מבינים ויבינו את זה.
*********************************
תגובות