זה אני

היום השני של ראש השנה התשפ"ד. שייגמר כבר החג הזה, היום הזה. ארוך מדי לטעמי. מאז שאבי נפטר לפני 11 שנה אין לי שום סבלנות וסובלנות לשום חג. במיוחד מאז ששמעתי חדשות לא טובות בבבוקר של ערב חג (לא בא לי כל כך לדבר עליהן ולהתחיל לקבל רחמים. גם ככה אף אחד ואף אחת לא יהיה ותהיה לצידי בימים הקשים) ומאז הוא נהפך מבחינתי למועקה אחת גדולה. גם ככה בנות המשפחה נעלמות כשצריך אותן, הן קיבלו רמז עבה מאוד אך שומרות על שתיקה רועמת. האם אני חזק יותר ממה שאני חושב? אני לא יודע וגם לא בטוח.  האם אני צריך כתף לבכות עליה פיזית ולקבל חיבוק? זה בטוח. הבנתי: "ישראל, אתה כבשה שחורה במשפחה ובחברה. גם ככה אתה לה"טבי ואתה מהווה בושה למשפחה וכחבר. אנחנו, כמשפחה וכחברה, לא רוצים.ות להיות איתך בקשר". נתראה בהלווייה לכשתתקיים ובשבעה. אם תבואו בכלל. ****************************** אני מרגיש קרוב מאוד ולהגיד שזהו, לא בא לי להמשיך את החיים האלה יותר, נמאס לי, נמאס לדאוג לכולם, נמאס לי להקטין את עצמי, נמאס לי מכל השדים המזוינים האלה בראש שלי, אני לא מצליח לחשוב מבלי להרגיש שהמוח שלי עומד להתפוצץ בכל רגע

הדס דרגצקי אגמון כתבה בספרה "יומנה של גרושה" בצורה הכי מדוייקת . אומנם נכתב בלשון נקבה אבל זה כל כך נכון בלשון זכר ולגביי במיוחד. " כל כך רציתי להיות הנבחרת שלו. הרגשתי שאני כמהה למישהו שיתגעגע ויבחר בי, ולא באחר או אחרת, שהזמן שלי לצידו ימלא אותו באושר כזה שהזמן עומד בו מלכת. התגעגעתי למבט, לרגש, למגע. כמהתי לצחוק שלא פוסק, לשאלה מתעניינת ברצון לדעת סתם כך מה שלומי. השתוקקתי לשתף אותו בכל פסיק שקרה היום, לנופף בכנפיים שכוחו של המבט שלו ידע להלביש לי. אבל הרגשתי שאני כבר לא הנבחרת. אני כבר לא הבחירה. הרגשתי לבד. אני עוד משהו קבוע בסדר היום, אני כבר לא הנשמה עם הלב הכי גדול. אני פשוט משהו נוח, שהופך את השגרה יציבה ובטוחה. מבחוץ העולם ראה שאני חזקה ויכולה לנצח הכול, איך הפכתי סלסלת סנדביצ'ים לחברת קייטרינג, אבל אני רק ראיתי איך אני מתפרקת לרסיסים ומאבדת נשימה. הלב שלי סער, צמא לעוד רגע של אהבה, לשוב להיות נחשקת, לחוות עוד ערב פשוט אך עצום. נכון, כבר ראו את הגיל – קשה להסתיר אותו כשאת מתקרבת לגיל חמישים – אך רציתי להאמין שיש בי עוד נשמה צעירה ושובבה שרוצה לטרוף את החיים

הקב"ה הוא עדי בחודשיים וחצי (כמעט 3 חודשים) כמה ניסיתי, כמה הבלגתי, כמה השתדלתי, כמה בלעתי את הרוק ואת הגאווה שלי. זה פשוט לא הלך. אז להמשיך עם זה? כל מה שעשיתי לא היה בסדר: איך שעניתי למיילים - הרי יש לי ניסוחי תשובות של רשת מלונות גדולה בארץ שהיא ברמה של 5 כוכבים פלוס והם לא עונים כמו שצריך? כל פעם שביקשתי לשאול משהו על מנת להסיר ספק קיבלתי תשובה של "רגע.... רגע.....". כשמפילים את כל המיילים לענות עליהם וזו שאני עבדתי איתה התעסקה כל הזמן בדו"חות או בלהסתובב או לדבר בטלפון הנייד אז מה אתם רוצים שאני לא אעשה טעויות? העבודה צריכה להתחלק שווה בשווה. סוכם אלף והיא ניסתה שבפועל זה יהיה בית. כל העולם ואחותו בשתי בתי המלון בסופו של דבר אומרים לי כל הזמן "תתאפס על עצמך" כמה אפשר לשמוע את זה ולערער את הביטחון המקצועי שלך? עד לפני שנה וחצי הייתי סגן מנהל קבלה שידעתי מה אני עושה והייתי עושה את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר. עד אתמול...... שבו הרגשתי שהיא מרימה עליי את הקול בטלפון כשהיא הייתה בחופש כי התקשרתי אלייה בכדי להיות בטוח במהלך שלי לגבי קבוצה. פשוט הרגשתי זיפ

 לא רוצה להישמע מקטר אבל חייב לשחרר קיטור: בשבועיים האחרונים למדתי לא לצבור בבטן כי אחר כך זה מתנקם בי ובבריאות שלי. גם ככה אני לא מרוצה ממקום העבודה שלי. כן.......... כולה חודשיים אחרי שהתחלתי ואני אומר שאני לא מרוצה. המוטיבציה שלי ירדה מהר מאוד. הטענות שכנגדי הן: כל מענה לאורחים היא לא בנוסח המקובל למרות שאני מבקש נוסחי תשובות שיתאימו ולא נותנים לי למרות שהציגו לי נוסחי תשובות ישנים מאוד ולא מותאמים לימים אנו באנו. אם אני מגיע מוקדם אז למה אתה מגיע מוקדם כי לא משלמים שעות נוספות. למה אני בלחץ לענות למיילים הכל חייב להיות באיזי רק שלא מבינים שאין אצלי איזי אני בא לעבוד ונקודת היציאה שלי שהצד השני מחכה למענה ולא רוצה להמתין יום שלם לתשובות. גם אם אני מצליח במשהו וגם אם אני מקבל מחמאה אז מהר מאוד מורידים לי את ההתלהבות, אין מילה טובה על כך. אלה רק דוגמאות קטנות. מיותר לציין שגם בגלל מקום העבודה הפסקתי את טיפולי הפיזיותרפיה שלי והתיק שלי במכון הפיזיותרפיה נסגר. בין לבין התגלה גוש חשוד בריאות של אמי. כאן התחיל מחול השדים של ריצות בין לבין. אמי בלחץ שאני לא אאבד את מקום העבודה שלי בגלל זה.

שעות וימים של חישוב מסלול מחדש. אולי חזרתי מהר מדי לעבוד אחרי שנה וארבע בבית כי חשבתי שאני יכול לעבוד עם יד נכה ועוד במלון.  אולי לא השלמתי את תהליך הריפוי העצמי וגם לא עניתי לעצמי על השאלה: במה אני מסוגל לעבוד ובמה אני לא? אולי לא התמודדתי מספיק עם ההשלכות של הפציעה ועם הכאבים. אולי נכנעתי ללחצים שהופעלו עליי לחזור לעבוד ויהי מה. אולי באמת אני לא בנוי לעבוד יותר לעבוד בענף המלונאות כי כל יום שעובר אני נזכר בתאונת העבודה ובמה שאני עברתי.  חזרתי לעבוד עם מוטיבציה גבוהה ואחרי חודשיים היא נפלה לי. אני לא חף מטעויות מי שלא עובד לא טועה. אולי אני באמת אובר קוליפייט למלון הזה ספציפית. אולי אני באמת לא מתאים לאווירה ולקונספט של המלון. אולי אני דורש מעצמי מקצועית יותר מדי ואני מנסה להוכיח את עצמי. בעבר עד לפני כשנה וחצי אני יכול להעיד על עצמי, עם כל הצניעות, שהייתי תותח ופרפקציוניסט. כיום קשה לי מאוד לחזור לשיגרת העבודה, עדיין, חודשיים אחרי עם כל האי נוחות והאי תפקוד היד בצורה מלאה. (וכן........... ב - 24 שעות האחרונות עברו מחשבות שאני צריך לקום וללכת מצד שני האם אני כזה וותרן, כזה לוזר, שלא י

  תגידי עוד כמה זמן השתיקה הזאת תמשך? מה אני צריך לעשות בשביל שפעם אחת תגידי משהו? רק תגידי!! תראי עברה תקופה ארוכה מאז כל מה שקרה וכשאני מסתכל לאחור על אותה התקופה בינינו אני לא מצטער לרגע על כל מה שעברנו יחד כי באמת היה לנו קשר חזק ומיוחד,קשה אפילו להסביר את זה במילים.. אבל כן אני מצטער על איך שזה נגמר.. אני מבין שהקשר הזה כנראה פגע בך באיזשהו אופן בגלל הקשיים שעברת ועם החבילה שאת סוחבת מהעבר,הכל מובן לי וזה בסדר גמור אבל תזכרי שהיה כאן מישהו שבאמת האמין בך,העריך אותך ואהב אותך! היה כאן מישהו שתמיד היה שם בשבילך בכל רגע ולא היה מוכן לוותר עלייך ובסופו של דבר העפת אותו מחייך בגלל טעות וקורה שטועים,כולנו בני אדם..יותר נכון שנינו טעינו כי נסחפנו וזה בסדר,קורה.. אבל זה קרה מתוך תשוקה ואהבה ! אחרת לא היינו מגיעים בכלל למצב הזה ואת יודעת את זה! ככה אני רואה את זה לפחות,זה מה שהרגשתי באותה תקופה מילא היה פה מישהו שהרביץ לך,קילל אותך,השפיל אותך הייתי מבין אבל היה כאן מישהו שבאמת היה ההפך הגמור ותמיד ניסה להיות שם בשבילך ובסופו של דבר העפת אותו! אבל זו זכותך וזה בסדר גמור.. חשוב לי שתדעי שאנ

ביום שלישי הקרוב זה יהיה חודש מאז שהתחלתי לעבוד. עבדתי את כל ימי שישי בחודש הזה, שלושה מתוכם זו הייתה התלמדות כשהאחרון זה היה מכורח.  לא אהבתי זה, אני מודה ומתוודה: כי הייתי אמור להיות בחופש שהרי סוכם שישי כן שישי לא. מצאתי את עצמי בסופישבוע האחרונים שאני מחוק ומשלים שעות שינה בכמויות, לשמחתו של פצ'וצ'ו אני בבית כל שבת ויישן כאילו אין מחר ואבא חתול שלו יישן איתו. גם מצאתי את עצמי שוטף את הבית בשבת אחר הצהריים אחרי שהשכנים שלי הולכים לבית הכנסת. תכלס??? זה מעצבן אותי נורא. אני חושב שיכולים להבין אותי כי בתכלס אני רוצה זמן איכות לעצמי וגם לקבוע עם חברים ואני לא יכול כי חשוב לי לנקות את הבית מכל השבוע מה גם שיש לי חתול בבית וצריך לשמור על הניקיון. *************************** האם אני מרוצה מהעבודה? כן. אני מרוצה למרות השעות המרובות ולמרות תורניות ימי שישי שעשיתי. תכלס???  אני צריך ללמוד לעשות את העבודה באיזי ובלי לחץ (השפעתו השלילית של המנהל המיתולוגי לשעבר שלי שלעשות הכל במהירות ובלחץ). אני עובד על זה, רק שתדעו. לאט - לאט לומד את הנפשות הפועלות בארגון, מי נגד מי, למה כמה ואיך. היה

ישנו פסוק: "לא טוב האדם לבדו". עד כה הכל טוב ויפה. הבחירה שלי להיות לבד ביותר מעשור האחרון זו מתוך בחירה אישית שלי. אחרי שתי אהבות שחשבתי לתומי שהן אמיתיות והתאכזבתי לא רוצה יותר להתאכזב. הבחירה הנוספת שלי שלא להביא ילדים לעולם - אני רואה איזה עולם נהפכנו אני לא רוצה לגרום לילדים סבל. מה גם אני רוצה למנוע מהילדים את מה שאני עברתי בילדותי בגיל 9. כשאני מסתכל לאחור לבית ילדותי שהיה אמור להיות חם, אוהב ומחבק הוא לא היה כזה בכלל ודי מפחד להידמות להוריי בנושא הזה. יותר מכל הפחד שלי שאם היו לי ילדים שהם לא יעברו אונס כמו שאני עברתי וחרמות שכבתיים וזה מנשא מאוד כבד על הכתפיים. אז............. אל תאשימו אותי שאני סוציומאט. כשאני מגיע הביתה ורק פצ'וצ'ו החתול שלי מחכה ולא בן אנוש אני אוהב את זה. נהנה מהשקט, מהלבד. לא רוצה חפירות בית השואבה. לפחות אני יודע מה פצ'וצ'ו רוצה והוא מבין אותי ואוהב אותי בדרכו שלו וזהו. חיות מחמד לפעמים הם יותר אנושיים מבני האדם. אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי. **************************** אנשים מדברים..... אנשים מרכלים...... אנשים מסתכלים...

כמעט שבועיים מאז שהתחלתי לעבוד. במחלקת הזמנות של שני בתי מלון משעה  08:00 בבוקר ועד 17:00 / 17:30 (כן, קשוח מאוד, ללא ספק) ושישי לסירוגין, לא משנה שבשני ימי שישי עבדתי רק בכדי ללמוד ולהשתפשף כמה שיותר. איך אני מתמודד? מתמודד. בשבוע הראשון היה לי פחד גדול שאני לא ייזכר בכלום אבל די נזכרתי. המשימה הגדולה שלי זה ללמוד להבין איך המערכת עובדת, מצד אחד, ולהתנתק מהקבלה מצד שני. גם בשבוע הראשון היה לי מאוד קשה גופנית, אני חושב שאפשר להבין, כי זה לחזור לעבוד אחרי שישבתי בבית שנה וארבע חודש. ובנוסף לעשות סוויץ' בראש ולא להזכר במנהל המיתולוגי שלי שבמידה כזו או אחרת היה מלחיץ אותי נורא. באופן טבעי גם מנסה להפעיל את היד הפגועה / נכה עד שלב הכאב ואז נותן לה לנוח. המצחיק הוא שאני שותה הרבה מים ומשתדל לא לשכוח, נכון אני רץ לשירותים בהתאם. הקוד לבוש הוא לא מחייב חליפות או לבוש של מלון אך חובה לבוא עם לבוש מכובד כי לפעמים אני צריך לצאת לקבלה. וזה הכי טוב מבחינתי. אחת המשימות שלי זה ללמוד להכיר את ההתנהלות של המלונות, את החדרים - זו משימה קשה בעיניי. אני רק מקווה לצלוח אותה. איך פצ'וצ'ו מקבל

יומיים אחרי ראיון העבודה (כפי שסיפרתי בפרק האחרון שיצאתי עם הרגשת החמצה) התבשרתי שהתקבלתי לעבודה ושהם מוכנים לחכות לי 10 ימים. למרות שהתבשרתי בזמן ששטפתי את הבית הייתי בעננים וצרחתי משמחה. הצבתי לעצמי מספר מטרות ביום שאני אתחיל: לשאול את השאלות הנכונות. להתאים את עצמי למקום העבודה. לא להגדיל ראש יותר מדי על ההתחלה, למרות שהתפקיד מחייב זאת.  אחרי שנה וארבעה חודשים בבית מאז תאונת העבודה אני חוזר לעבוד, סופסוף. תכלס?? כבר התחרפנתי מהישיבה בבית. זה נחמד יום, יומיים, שבוע, 10 ימים אבל לא יותר מזה. ******************************** התחלתי ללוות חבר לבית חולים לשם הקרנות נגד סרטן הערמונית. אומנם החבר גדול ממני כמעט בשני עשורים, ובכל זאת.......... זה מתיש מאוד. במיוחד כשאין שיתוף פעולה. אתמול הייתה לו ההקרנה השנייה. אני עצמי כבר הותשתי מההמתנה שייכנס. אומנם, הוא מטופל באותו בית חולים שטופלתי אך ההרגשה שאני מקבל מצוות מכון רדיותרפיה היא הרגשת אנטי ושעושים דווקא בעיכוב הזמנים. אני יכול להבין שהמאיצים - המכשירים שעושים את ההקרנות - מדי פעם לא עובדים, גם בזמני זה קרה, כשיש אחת שעל היום הראשון לא אה

הייתי הבוקר בראיון עבודה. לתפקיד איש הזמנות ולא סתם אלא להפגין ראש גדול מאוד: להיות פרפקציוניסט ולהקפיד על הפרטים הקטנים. שעות העבודה מאוד מתאימות לי. שישי כן שיש לא. כך גם שכר העבודה. בונוסים על הזמנות טלפוניות שאני מכניס. אבל מה???!!! כל הפרטים הנ"ל נאמרו לי כבר בטלפון אז למה לחזור שוב עליהם בפגישה הפרונטלית? עוד ציינתי שאני יכול להתחיל ב - 11 ביוני, שבוע אחרי הוועדה הרפואית הסופית של ביטוח לאומי. אומנם הם ראו את היד הנכה שבמידה מסויימת זה מרתיע את הצד השני. ובכל זאת............. תכלס, יצאתי עם הרגשת החמצה.  נכון...... הגעתי עם מכנסיים קצרות (אף מכנס ארוך לא אלגנט וגם לא ג'ינס נסגר עליי  אחרי ישיבה בבית של שנה וארבע) ולא מגיעים לראיון עבודה עם מכנסיים קצרות שהם לא עברו את קו הברך. נכון....... המנכ"לית של שני בתי המלון הייתה מנכ"לית שלי עד לפני 5 שנים. מבחינתה אני OVER QUAILIFIED לקבלה אז גם לגבי מחלקת הזמנות ולתפקיד המתבקש? נכון....... הגעתי עם עגיל חישוק אחד קטן שכמעט ולא רואים אותו כשאת שאר העגילים הורדתי מלפני מספר ימים. גם ככה אני לא יושב בקבלה כל הזמן ומדי פעם

כמעט עשרה ימים ללא כתיבה לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב......... פשוט רצף הדברים שהתגלגלו להם גם אם היה לי מה לכתוב היה לי החשש שלאף אחת זה מעניין  מה שאני כותב שהרי לכל אחת מאיתנו יש את החבילה שלה. ************************* עוד שבוע ויום לוועדה הסופית של ביטוח לאומי שאחריה ייקבעו לי סופית אחוזי הנכות ליד המרוסקת. התחלתי במקביל בשקט בשקט לחפש מקום עבודה. ללא ספק ברור לי: לעמוד בקבלה של בית מלון עם יד נכה במיוחד בימים העמוסים זה לא קל בעליל. לחזור לענף האבטחה בשביל 29.12 ש"ל לשעה ולעבור הכשרה מתאימה שכוללת קורס בקרב מגע זה לא במקום בכלל. וכן.............. כבר התחרפנתי מלשבת בבית ימים שלמים כמי שהיה פעלתן ברמות. הייתי בלישכת התעסוקה לבדוק את נושא ההסבה המקצועית ושם הוסבר לי שברגע שייקבעו לי אחוזי הנכות על ידי ביטוח לאומי הם אלה שיוציאו אותי לקורס הסבה מקצועית בהתאם למצב הנתון. אומנם, ביום שני הקרוב, בעזרת השם, יש לי ראיון עבודה ואני הולך לבדוק האם זה יילך או שלא. השכר ושעות העבודה נשמעים לי מאוד מתאים. הם גם מוכנים לחכות לי עד המחצית השנייה של חודש הבא במידה וזה יהיה ריאלי. כמובן, הורד