זה אני

בסופו של יום: הצלחתי ליצור קשר עם הפסיכולוג שטיפל בי כשהייתי תלמיד תיכון, בזכותה של היועצת בבית ספר שהצליחה לזהות שעובר עליי משהו שיגרה אותי לשיחות במרכז הפסיכולוגי - חינוכי בעיר שלי. זה היה תהליך ארוך וקשה רגשי ונפשי עד אשר הצלחתי בסיפור הנוראי ההוא. מאז עברו כבר שנים טובות. עשיתי הרבה עבודה קשה עם עצמי. עשיתי טעויות שאיכשהוא קשורות לאותו מקרה. למדתי מהטעויות הללו. נהייתי חשדן בערוב חיי. למדתי לא לסמוך על אנשים. להסתמך על קופת החולים שאני משלם לה הרבה מאוד מאז שהייתי בן שנה - זה היה בשנת 1970 - אני כבר לא יכול. למרות הכל ועל אף התנגדותה של אמי שתבדל לחיים ארוכים אני הולך אל אותו פסיכולוג. חשובה לי הבריאות הנפשית והגופנית שלי - אין מי שיידאג לה חוץ ממני. מה גם אני יודע שהביקורת כלפיי קופת חולים "מכבי שירותי בריאות" לא תעזור. ככה הם מתנהלים. לעבור לקופת חולים אחרת מי מבטיח לי שההתנהלות שם תהיה שונה? זו נבלה וזו טרפה. במילים אחרות: כל קופות חולים הן אותו דבר יודעות לגרוף על חשבון המטופלים שלה כספים ובשעת הצורך הן מקשות על המטופלים. *********************** אני מפנים שאצטרך לחיות

זה נהיה מפחיד להסתובב ברחובות. כל מבט, כל מילה, מתפרשים בצורה לא נכונה. אנשים נדקרים במעברי חצייה רק בגלל שיש להם אור ירוק ולרכבים, אופנועים, יש אור אדום. אישית, אם אני לא צריך לחצות כביש במעבר חצייה וגם אז זה בפחד אני מביט כלפיי מטה למדרכה. אם אני לא צריך לצאת מהבית אני לא יוצא. מפחידה אותי המחשבה אם אני צריך לצאת לעשן במבואה של הבית שאני מתגורר בשעות הערב אני שוקל פעמיים שמא השכן שלי שהוא עבריין לשעבר לא ייצא אליי עם סכין, כי הוא ידוע כסובל מהתקפי זעם. כבר לא מסב את תשומת לב של אנשים שהתיק שלהם פתוח מהפחד שמא יתקפו אותי. אני אומר לעצמי כל הזמן: "זו הבעיה שלהם, שיתמודדו". טוב שאני כבר לא עובד בבית מלון: אני מניח ששם רואים את האלימות המילולית אם לא את האלימות הפיזית בשיא כיעורה. ********************* כבר הפסקתי לרדוף בלשמר קשרים עם אנשים שלא מעוניינים בקשר. קשר אמור להיות דו צדדי ולא חד צדדי. מי שלא מעוניין.ת אז לא צריך. כבר למדתי לחיות לבד בלי חוג חברים וחברות. זה נכון גם לגבי בני.ות משפחה. גם לי יש את החבילה שלי. אני מעדיף להשקיע את האנרגיות החיוביות בבריאות שלי ובדברים שיע

רז שכניק כותב ממונדיאל בקטאר: "לא רצינו לכתוב את הדברים האלה, אבל אחרי 10 ימים בדוחא, אי אפשר שלא לחלוק אתכם את מה שעובר עלינו כאן. אנחנו מרגישים שנואים, עטופי עוינות, לא רצויים. איך אמר לנו קטארי חביב במבט ראשון כששאל ונענה שאנחנו מישראל? 'הייתי רוצה לומר לכם ברוכים הבאים. אבל אתם ממש לא ברוכים. עופו מפה כמה שיותר מהר'. ככה. חד וחלק. המונדיאל הוא חוויה עצומה. זכינו להיות פה ולסקר כדורגל, הדבר שאנחנו הכי אוהבים. אנחנו למודי טורנירים דומים קודמים - יורו ומונדיאל - כך שיש בסיס להשוואה. אז לא, לא כיף לנו. רחוק מזה. ברחוב מלווים אותנו פלסטינים, אירנים, קטארים, מרוקאים, ירדנים, סורים, מצרים ולבנונים במבטים רושפי שנאה. יוצאי דופן הם הסעודים, מהם קיבלנו חיוכים ואור בעיניים. בהתחלה עוד הסברנו פנינו לשלום והושטנו יד. הזדהינו כישראלים. אבל כשראינו שזה תמיד גורר עימות קשה עם ערבים, עד קללות בוטות בשפה שאפשר להבין, החלטנו להזדהות כעיתונאים מאקוודור. אני מודה: התפכחתי פה לראשונה. תמיד הייתי איש מרכז, ליברלי ופתוח, עם רצון לשלום מעל הכל. תמיד חשבתי שהבעיה בממשלות. בשליטים. גם בשלנו. אבל

שוב התחילו רוחות חזקות.... שוב התחיל החשש הנפשי אישי שלי רק מלצאת מהסביבה הטבעית שלי רק בגלל הזיכרונות מיום תאונת עבודה שצפים ועולים שוב. לא קל לי נפשית לצאת מהבית כשאני צריך לצאת לטיפולי פיזיותרפיה וטיפולי רפואה משלימה ביום עם רוחות וגשמים, שהרי הועפתי מהרוחות החזקות לפני 9 וחצי חודשים ואז ריסקתי את יד שמאל. אם זה לא מספיק אז בחודש האחרון אני חווה התקפי בכי בלתי פוסקים לרוב כשאני בבית. אפילו כשהייתי שלשום אצל רופאה מומחית לפיזיקל שיקומי הייתי בבכי בלתי פוסק לאורך השעה וקצת שהייתי אצלה לא בגלל שהכאיבה לי אלא רק מלהיזכר בכל התהליכים שעברתי עד כה. (היא עצמה לא הצליחה להבין איך אני מתמודד עם הדיס אינפורמציה שאני נמצא בעוד שהיא כרופאה לא הצליחה להבין ובמיוחד כמה שאין לה מושג באורתופדיה. ממש אמרתי לה "בוקר טוב אליהו".) שהרי 3 רופאים, כולל הרופאה הנ"ל, טוענים שאני זקוק לתמיכה נפשית ולא רק לטיפולים אבל מה???!!!! אין פסיכולוג אחד לישועה שהוא פנוי: כבר התקשרתי לכל הפסיכולוגים שעובדים עם קופ"ח "מכבי שירותי בריאות" באזור בת ים - חולון - מרכז תל אביב וכולם עמוסים לעיי

פצ'וצ'ו התחיל בהתקפת חרדות שלו....... ואני יכול להבין אותו כאבא שלו: הוא חושש שאני אעזוב, אנטוש אותו. ככל שהוא מתבגר (חודש הבא אנחנו חוגגים לו 12) זה יותר קשה. איך אני יכול לעזוב אותו אחרי 9 שנים (חודש הבא) ביחד?? בלילות הוא כבר לא מעיר אותי בכדי לקבל קופסת שימורים ואם אני קם לשירותים הוא מתעורר ומביט עליי. כשאנחנו הולכים לישון הוא נצמד אליי ליד שמאל המרוסקת ומלטף אותו המון עם היד המרוסקת ומחבק אותו (סוג של פיזיותרפיה ליד) עד אשר הוא נרדם. כשהוא מיילל רק שאני יוצא למבואה אני חוזר ומרים אותו הרבה על הידיים ומלטף אותו ומנשק אותו (כן, סוג של פיזיותרפיה כבר אמרתי?). טוב שהוא מאפשר לי להתרחץ בסוף יום. (אני לא מקטר בכלל, רק משתף).  נו........... אחרי 9 חודשים בבית בגלל היד המרוסקת הוא התרגל לזה שאני בבית, למעט הפעמים שאני יוצא לטיפולי הפיזיותרפיה והרפואה המשלימה. כל הזדמנות אפשרית שאני בבית אני מדליק את ה - YOUTUBE על מוזיקה מרגיעה בשביל שנינו בזמן, האחרון התחלתי להקשיב למוזיקה סקוטית - אירית עם חמת חלילים מרגיעה. על פי השכנים, טוב שהוא שקט שאני לא בבית ולא שומעים אותו בכלל. מי שלא מ

השבוע הייתי אצל אורתופד מרפק כף יד שזו הייתה הפעם הראשונה שלי אצלו. כל מטרתי בביקור הרפואי הזה שיבדוק אותי וייתן לי חוות דעתו. כבר בהתחלה הוא כעס עליי שאני מפריע לו כי התשובה שלו לא תהיה שונה משני הרופאים שהייתי אצלם. לא נתן לי את האפשרות אפילו לדבר ולהסביר את עצמי שבעצם אני רוצה לדעת מה מצב היד המרוסקת שלי, נכון לאותו יום. הוא פשוט הביא אותי למצב של כמעט בכי. רק אז הוא התרצה והסביר לי שאם אעשה ניתוח זה לא יעזור בכלל כי בעצם תהיה חזרה של היד לאותו מצב שהיא נמצאת היום. היד תשאר כמו שהיא ושלא תחזור למה שהייתה ושעליי לנצל את טיפולי הפיזיותרפיה עד כמה שאפשר ועד שנה מאז מקרה תאונת העבודה. רק אז הוא הועיל בטובו לקום ולבדוק את היד. שהוא ראה שפתחתי את הקלסר שלי של כל התיעוד הרפואי של היד אז הוא הבין שיש מולו אדם מסודר שנלחם לקבל את האינפורמציה המדוייקת. כשיצאתי מאצלו שמתי לב שהוא לא נתן לי סיכום ביקור רפואי ונאלצתי לחכות שהפאציינטית שנכנסה אחריי תצא על מנת לבקש זאת ממנו. הוא עוד בשיא חוצפתו אמר: "אתה צריך את הסיכום ביקור רפואי רק בכדי לעבות את התיק הרפואי שלך". באותו רגע ממש רציתי לע

לא זו התורה שלנו. להטריד ולאנוס, לא משנה אם זו אישה או אם זה גבר או אם זה ילדות וילדים: שכל עולם נהרס והם חיים עם פצע פתוח לכל החיים שלא ניתן לריפוי וחלקם אף מתאבדים בשלב כזה או אחר בחייהם כי הם לא חזקים מספיק לשאת את הכאב, העלבון במקרה האינוס שהם עוברים. התורה מדברת על נועם הליכות, כבוד בין אדם לחברו. היא אינה מדברת על אינוס ועל הטרדה. ובכל זאת, האם התורה מדברת על לרצוח, לאנוס נפש? לא ייתכן שכל יום שני וחמישי אנחנו שומעים על מקרי אינוס, על הטרדות, על מניפולציות רגשיות שגברים סוטים עושים כנגד גברים, נשים וילדים, בין אם זה מכיוון רבנים ובין אם זה מכיוון חילונים. וזה כבר מטריד, מציק לשמוע כל יום על מקרה חדש כזה או אחר: שלא לדבר על פרשיות שלא נחקרו עד תום והן נחקרות שתי וערב. עד כמה אפשר לשמוע על זה? לאיזו חברה נהפכנו? הדברים נכתבים לאור המקרים של אייל גולן ושל הרב טאו - שלא יהיה ספק: אני מאמין לקורבנות האונס וההטרדות, גם אם חלה התיישנות על המקרים. ********************** תשעה חודשים עברו מאז תאונת העבודה שעברתי. הפסקתי להתבכיין על כך. אני מתמקד בטיפולי הפיזיותרפיה והרפואה המשלימה. כשניגשת

בסוף כל יום כל אחד מאיתנו ראויי לבן אדם שיבוא ויגיד : התגעגעתי אלייך כ"כ היום ...... בסופו של דבר כולנו רוצים את הבן אדם הזה שייתן לנו להרגיש געגוע שלא ראינו אותו וממש התגעגענו לחבק כל כך חזק ולהגיד כמה שאני מתגעגע אלייך, לחום והאהבה שלך, לרצות לראות אותך ולא רק בסוף היום. לשמוע מה קורה איתך ולדעת שאתה בסדר. להתגעגע לבן אדם שקרוב אלייך זה רק מראה כמה הוא חשוב ואהוב שלך. אני מרגיש געגועים ורוצה להרגיש גם שיש מישהו שמתגעגע לראות אותי לחבק הכי חזק. הגעגוע יכול לשרוף את הלב אבל רק בזכותו אתה יודע למי מגיע להיות בלב. ****************** אחת הבעיות הכי גדולות של אנשים זה האמונה שמי שפגע בהם הוא זה שיכול לרפא אותם, אתם מבינים זה לא נכון. אם מישהו ישבור לכם את היד רק רופא יכול לטפל בכם. הכוח לשבור עצם בגוף לא שווה לכוח לרפא, כי כידי להרוס צריך פשוט אגרסיה וקצת כוח, וכידי לרפא צריך זמן ידע נסיון ועבודה קשה. כשאתם קוראים את זה ככה, אתם מסכימים איתי שזה מוזר שאנשים הולכים למי שפגע בהם בנסיון לקבל טיפול רופאי לנשמה. ואתם שואלים את עצמכם למה זה קורה, התשובה לזה פשוט והיא מתחלקת לכמה חלקים. ח

הבוקר קמתי עם........ 1. דודא לנקות את המדפים מאבק עם סמרטוט לח ויסמרטוט יבש בחדר שינה, כולל את הספרים הרבים שיש לי. 2. חוסר שקט הבלתי מוסבר של פצ'וצ'ו. יש לציין, שכעבור שעתיים וחצי לערך פצ'וצ'ו נרגע וגם המדפים והספרים נוקו. ואני אחרי מקלחת מהירה.  יש ימים כאלה. ****************** השכן שלי ע' לא הלך לעבודה היום. לא ברור לי למה.  מאז שהוא רב איתי ביום כיפור, כך הוא החליט דווקא ביום הקדוש הזה, אנחנו לא מדברים.  (ככה זה קורה כשיש שכנים טריפוליטאים שמנסים לשלוט על החיים של האחרים שהם בעלי תחושות השפלה שהם מכופכפים ביהדות מגרב).   הוא היה הולך לעבוד בשיפוצים. כנראה, הסתיימה לו העבודה. ללכת לחפש עבודה אחרת הוא לא יעשה רק בגלל תחושת גאווה מטופשת. אם אתם שואלים אותי אז יותר טוב לי שכל אחד מאיתנו בפינה שלו. אני לא מתכוון להתנצל בפניו הוא גם לא יתנצל בגלל הגאווה המטופשת שלו (כבר אמרתי את זה??): הפעם הוא עשה את הטעות. שיתמודד!!!! (רק אל תבקשו ממני להתנצל בפניו. בפעם הקודמת אני זה שהתנצלתי בפניו למה שאני אתנצל שוב רק בגלל שהוא בעל גאווה מטופשת?? הרשימה ארוכה למה לא להיות איתו ש

לקחתי חופש............. מהחיפושים!!!!!!! הפסקתי לחפש אותך. אני התעייפתי. אני מותש. אני לא רוצה יותר. לא רוצה יותר לחפש אותך. איך שאני מתחיל אני מתוסכל ישר. מאז שנפרדתי אני מתוסכל. ולא בא לי להיות כזאת. אני רוצה להיות שמחה. אז החלטתי שמהיום אני לא מחפש אותך, די כמה עוד אפשר? כל פעם כשאני מדבר עם מישהו חדש אני חושב שהוא האחד ובסוף אני מתאכזב. אז למה לי? יש דברים יותר מעניינים לעשות ואפשר גם לשמוח בלי זוגיות. נכון........ נכון שזה קשה: במיוחד בלילה ללכת לישון לבד אבל מה זה עוזר כשאני חושב על זה? זה רק מביא לי יותר דמעות ולא בא לי לבכות!! בא לי להנות מהדברים הקטנים. בא לי להיות כמו שהייתי: הייתי ילד שמח ומאושר תמיד. נכון שאני חוזר לזה לאט לאט. אבל דוגרי? לא בא לי יותר אפילו להתחיל את מערכת היחסים. למה??? שוב יהיו דאגות ושוב יהיה בכי או תסכול ומי יודע מה עוד….... אז למה לי? עדיף כבר להיות לבד. נכון שזה כייף זוגיות, אבל גם כייף לפעמים לבד. נכון לא התרגלתי אני לא מכיר מה זה אבל תמיד יש פעם ראשונה. אז כן לקחתי חופש: מכל החיפוש, מטינדר ועוד מלא אפליקציות מפגרות. כי תכלס??? זה גם לא עוזר: סתם בז

בתאריך 7 בנובמבר 2015 פתחתי את הבלוג שלי. סוג של יומן דיגיטלי. לא היו לי הרבה קוראים בהתחלה. גם לא היה לי קל לחדור את המודעות שאני מנהל, כותב בלוג כי אני נראה חנון דבילי שאפשר לעבוד עליי בקלות. הצהרתיי דבר אחד: "החלטתי לפתוח את הלב, את המחשבות ולתת לכם להיכנס. בגלל זה אני חושף את היומן האישי שלי. יהיה פה כייף ומצחיק. קצת בלבלת ולפעמים קצת עצוב ושוב כייף ומצחיק. זה יידבר אלייך ואלייך ולדוד שלך המוזר." מאז........... נכתבו 541 פרקים, לא כולל הפרק הזה. הגעתי ל - 30,302 קוראים, עד היום. אני גאה בנתונים  הללו: לא בכדי הגעתי לכל הנתונים הללו. בבלוג שלי שפכתי את הלב, תיארתי את מה שהרגשתי בתקופות שונות, במיוחד בתקופת טיפולי ההקרנות נגד המחלה. היו כאלה שלא האמינו שאני זה שכתבתי את הפרקים, הטילו ספק ביכולות הכתיבה שלי. היו כאלה שטענו שאני כותב פרקים ארוכים. והיו כאלה שאהבו את הכתיבה שלי, לטעמם כל פרק שיקף את המציאות והיה פרק המשך לפרק הקודם לא הייתה כאן יד מכוונת. אני כותב לעצמי. נקודה. סוף פסוק. אני לא כותב בשביל אחרים. (לא מצטדק. לא דופק חשבון. זה אני). חייב לציין כי הכתיבה השתבחה עם