השבעה

 

בלוג יקר,

יום הראשון הוא הכי שחור.......... הרגע היית וכבר לא קיים הריח שלך שיזכיר את הים, העיניים חומות מביטות דרכי

ביום הראשון שאתה לא איתי.

יום השני מבסר על עובדה. זה לא חלום, כן, זה קרה. הגוף מסרב להפנים ומיטה אוחז חזק בחבלי קבלה
של אובדן התקווה.

יום השלישי - יום של מיקוח. הקולות מתחילות את משע ומתן, תסריטים השונים רצים על המסך, לו היינו בזמן ומקום
חלופי, ההתגלמות המושלמת של ״אתה ואני״.

יום הרביעי יום הזעם. אתה עובר על כל הודעה בקפידה, למילים יש ניבים ונוטף מהם דם, יש גם כאלה שכמו המגף
המטונף בועטות בפרצוף ושוברות את האף.

יום החמישי יום הדמעות. להמיר את הכעס לרגשות, געגוע לקול וידיים חמות.רגעים מנחמים נעים במחול זיכרונות, זה הזמן לרחם על עצמך............
ולבכות.

יום השישי הוא היום הסליחות. אל תתני לשנאה לבנות את הבית, לנעול מנעולים ולפרוס את הבד על שולחן מלחמה לכבוד השדים עד האור הלבנה.

יום השביעי יום הפרידה. ההספד במדור האהבה ומקום בו היית נחרב בלי סימן חרטה, זה הזמן לעמוד, להביט בראי ופשוט להגיד: ״אתה מת בשבילי״.

***************************

אני אחד כזה שכשאני נקשר רגשית הלב שלי טוטאלי במלוא מובן המילה, אני לא אוותר עד שארגיש שבאמת זה מת.
אך אם אני סוגר מעגל ומתנתק, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעורר בי שוב רגש כלשהו, הלב שלי בנוי בטוטליות מוחלטת, כשאני אוהב אז אני אוהב וכשאני מפסיק אני מפסיק.
לא ניתן להחזיר בי רגשות שהיו קיימים והופסקו בשל דברים כאלה ואחרים.
כל מי שנקשרתי אליו רגשית וחתכתי לבסוף תמיד חזר מעוניין יותר, אך זה לא משנה לי גם אם יעמיס אותי ארמונות ואת כל המילים שהייתי חפצה בעבר לשמוע אני פשוט לא יהיה שם.

זו הסיבה שאני נורא מפחד מהנתק הזה ממך, מפחד להתגבר עליך...... אני יודע כשככל שהזמן עובר הרגש שלי ידעך,
בסופו של דבר אתה תחזור אני יודע, כולם חוזרים...... אני לא אוכל להיות שם עבורך.
הנתק ממך מפחיד אותי, אני לא באמת רוצה לוותר על מה שעברנו, הטוב שקרן ממך כלפיי שבה אותי, לא היה לך כלום להעניק לי אבל הענקת את הנשמה שלך, את הפשטות שלך, קסם טהור שאין לכל אחד.
אני מפחד להפסיק לאהוב אותך.

*****************************

אני לא מתפנה לאהבה כי אני לא מרגיש שם יותר, אז אל תשאלו אותי עוד מה עם אהבה, אני סיימתי איתה מזמן,

ולא............
זה לא עוד פוסט כזה של "נזקי הלב ועלילותיו", אלא הפנמה אישית שאני מסוג האנשים האלה שלא רוצים לאהוב ולא פותחים יותר את השער לאף אדם לעולם.
אהבתי את האדם שלי עד כלות נשמתי, לא בפייסבוק ולא באינסטגרם, אלא בהערצה שלי לעיניים שלו, בכבוד שלי אליו, ובין הסדינים בעיניים פקוחות כשבחנתי כל מילה שפצה בזמן שהחדרתי בו אהבה, כששאלתי אם הוא רעב ומה אפשר לעשות כדי לעשות לו טוב?
התאהבתי במי שלא ראוי להיות חלק ממה שיש לי להציע, וחראם לי על כל מי שבא ומנסה לגשש מה קורה לי שם בלב, ומקבל ישר דחייה ללא הזדמנות.
אין יותר קבלת קהל, המקום נסגר ולא עובר שם אפילו כלב, מבטיח לכם שחסמתי הכל, כל דרך, כל קיצורי דרך, פשוט הכל..........אני לא רוצה בה ומקווה מאוד שיום יבוא והיא תיסלח לי ותבין, שאני לא הייתי מסוגל ולא יכולתי עוד, לשאת אותה בתוך חיי,
אהבה💔