זה אני

כשהשתחררתי מהצבא לא היה מקובל לעשות טיול במזרח או בדרום אמריקה. לא כמו שהיום. נותר בי החשק לעשות טיול היעלמות לאירופה. על קו של איטליה - שוויץ - ליכנשטיין - מונקו - בלגיה - הולנד - בריטניה (לחזור שוב אליה ולו רק למועדונים שהייתי בהם) - אירלנד. ההתלבטות שלי האם לסיים את הטיול באירלנד באחת מהטירות הנטושות שם באמצע שום מקום או לסיים את הטיול במלטה ואז להגיד: "YOK MALTA, YOK YISRAEL" ואז להיעלם לצמיתות. כמובן................. זה נשאר בגדר חלום, כרגע. חלום שאולי עוד יתממש לו. מתישהוא ואיכשהוא. בינתיים, אני רק אקרא על המדינות הללו דרך גוגל ואראה תמונות משם דרך גוגל מפות. לא רוצה להישמע פסימי אבל המציאות טופחת על פנינו, נרצה או לא נרצה: המציאות באירופה אינה טובה יותר מאשר אצלנו. שלא לדבר על המציאות במזרח הרחוק או בדרום אמריקה. הפנטזיות שציירנו לעצמנו על מקומות באירופה הן מבוססות על פי סיפורים מחברות וחברים שסיפרו לנו, אגדות בשקל, רומן - רומנטי בחצי שקל. המצב שם לא פחות גרוע מאצלנו. היום, לעומת העבר, ניתן למצוא כל אחד וחת באמצעיים טכנולוגיים כי העולם התקדם: מה שהיה בשנות

אני בן 50 אני יודע שאני לא בקבוצה הנכונה אבל מי סופר את גילאי חולי הסרטן? חולה סרטן הוא חולה סרטן. אני חולה בסרטן הערמונית. עם אבחנה ריסנטית של ADENOCARCINOMA OF PROSTATE, GS 7 3*4, PSA-40, T1C בגלל PSA הגבוה שייך לקבוצת סיכון גבוה לחזרת המחלה. (כמה פרטים ומושגים טכניים שבשבילי למרות ההסבר של האורולוג שלי והאונקולג שלי זה עדיין סינית בשבילי). כרגע אני בטיפול הורמונלי ובעוד שלושה שבועות וחצי מתחיל את ההקרנות UPFRONT. את הסרטן גיליתי לפני שנה בבדיקות דם שיגרתיות חצי שנתי שאני מקיים מאז שאני בן 20 את זה כולכם כבר יודעים, מהפרקים הקודמים שלי בבלוג בנושא הסרטן. כשאובחנתי היייתי באמצע חיי, בזמן שאף צרה לא יושבת לך על הכתפיים או ליד הכתפיים - אבל עדיין הרגשתי שחרב עליי עולמי  וזהו............. עכשיו החיים שלי יתקעו............ היום אני מבין שהם כלל לא נתקעו - הנפש והגוף רק יצאו למלחמה זמנית.  אני לא חושש מההקרנות. אני יודע לקראת מה אני הולך. גם ירדתי בהיקף העבודה שלי - ממשרה מלאה לחצי משרה משתי סיבות: 1. הבנתי שאני מתעייף נורא, הן בגלל שהגוף חלש והוא מתאמץ והן בגלל שאני נוטל כל יום כדו

אירוע הגאווה בבת ים יתקיים ביום שלישי הקרוב (2.7) בשעה 17:00 במדשאה שברחבת העירייה. המארגנת של האירוע היא חברת מועצת העיר, קטי פיארסקי - מורג, מטעם מר"צ. מיותר לציין, שחברת המועצה הנ"ל לא טרחה להזמין אותי לאירוע הנ"ל למרות שלטענתה האירוע הנ"ל אינו בחסות העירייה אלא במימון פרטי שלה. שזה בסדר עד פה.  אבל....... להזמין את ראשי "הגל הגאה" הצעירים זה בסדר. מבחינתה. תרשו לי להבהיר כאן משהו, חשוב בעיניי; לפני 7 שנים בבחירות לראשות העיר כשקטי פיארסקי מורג התמודדה לראשונה למועצת העיר ה יא הגיעה לביתי בכדי לבקש את תמיכתי בה מתוקף היותי פעיל היחידי למודעות, שיוויון, סבלנות וסובלנות עבור הקהילה הגאה בעיר. אף הוכרזתי על ידי כמה עיתונאים כמנהיג של הקהילה הגאה בעיר. לפני שנה כשהיו שוב בחירות לראשות העיר כעבור 5 שנים צצו להם כמה גורמים שרצו להיבחר למועצת העיר תחת הטיקט "נציגי הלה"טבים של בת ים", לכשזה עצמו זה בסדר, אבל אף רשימה לא רצו אותם כמו שלא רצו אותי ברשימה של צביקה רובין, מי שהתמודד למועצת העיר בבחירות האחרונות ונחל מפלה. אף אחד ואף

חברה אדישה, אנחנו. עובדה. עולים לאוטובוס בשעות המוקדמות של הבוקר ויש תיק פתוח לא ליד הבעלים. הנוסעים המעטים באוטובוס כביכול לא שמים לב לתיק הפתוח. לנהג האוטובוס לא אכפת בכלל וטוען כשאני צועק שיש תיק פתוח ללא הבעלים "מה אתה רוצה שאני אעשה?"  אחר מספר שניות מגיע הבעלים וטוען בתוקף שאין חפץ חשוד בתיק ועל מה המהומה? רק שהוא לא מבין באיזו מדינה אנחנו חיים שהרי במדינה שממנו הוא בא לא היו פיגועים, כביכול. ולנהג יש לי שאלה: האדישות ששלטה בך - באיזו מדינה אתה חי? ואם האוטובוס היה מתפוצץ רק בגלל התיק הזה האם גם אז הייתה נשאר אדיש, אם בכלל הייתה נשאר בחיים? למען הסר הספק, יש לי חברים שהם נהגי אוטובוס שהם מנוסים ויודעים את עבודתם וגם מודעים לבעיית החפצים החשודים ודווקא הם יודעים מה לעשות בנידון. מקרי האונס, הטרדות מיניות והחפצת נשים וגברים כאחד מתרבים יותר ויותר. מה לעשות גם אני הייתי קורבן לאונס קבוצתי ולחרם כיתתי ושכבתי. אני מבין טוב מאוד את הנשים ואת הגברים שמתלוננים על כך. מטרידה אותי המחשבה שהגברים שאונסים ומטרידים לא מבינים את חומרת מעשיהם. אני ממשיך לטעון: אונס

בספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" סוקרת את ההיסטוריה ואת המנהיגים שעמדו בצמתי החלטות הרות גורל שכמעט גררו למלחמות ולהקצנות הרות גורל. עכשו אחרי הבחירות שהתקיימו במדינת ישראל ללא ספק שבנימין נתניהו הולך להיות ראש ממשלה בפעם השישית. כשהוא מנהל את משא ומתן הקואליציוני אני מבקש להפנות את הבלוג הזה אליו ולשאר מנהיגי המפלגות שיקראו ויפנימו את הציטוט שאני מביא כאן מתוך סיפרה. הציטוט מאוד חזק. "בפאוויה, בקרב המפורסם, נשבה מלך צרפתי, פרנסואה הראשון, וזכה לאלמוות בספרי הציטטות באמרתו: " הכל אבוד מלבד הכבוד". המנהיגים ומשפיעי דעות של היום משולים לאפיפיורים ובישופים מדברים נגד גאווה ושאפתנות והם עצמם שקועים בהן עד לצווארם. הם מטיפים לצניעות ומחזיקים פילגשים. הם חושבים רק על העולם הזה ועל ענייניו. לא אכפת להם מה קורה לנשמה. הם הפכו את הכנסייה (קרי: המדינה) לבית בושת. זונה היושבת על כיסאו של שלמה המלך וקורצת את העוברים ושבים. מי שיכול לשלם נכנס ועושה כחפצו, אבל מי ששואף לטוב נזרק החוצה. וכך, כנסייה שזנתה, גילית את חרפתך לנגד עיני העולם כולו ונשמת אפך המורעלת עולה ל

בחורשת האורנים שמעבר לכביש יש פינת חמד קטנה בה אוהב אני לבלות את שעות הפנאי. מחטי האורנים שנשרו מן העצים מכסים את האדמה והופכים אותה למצע רך ונעים. ונדמה שהוא מבקש ממך: 'אנא, סורה לכאן לנוח עליי'. צמרות העצים המתערבבות זו בזו עד שאינך מבחין עוד בין אחת לחברתה: סוככות מפני להט השמש ויוצרות גג ירוק נהדר. קרני השמש השובבות מנסות לחדור לפינתי בעד "החלונות" הקטנים שיוצרים עלי המחט, ובנשוב רוח קלה מערימות על מחטי העצים ומנצלות כל פתח צר ואז רואה אני איך הן מטילות עליי. מה יפה פגישת הקרניים הצהובות עם מחטי האורן הירוקות היוצרות ביחד צבע חדש זהב - ירוק. ומה יפים הניצוצות הקטנטנים והירקרקים המרצדים ומרקדים לנגד עינייך.  אני בורח לאותה פינת החמד על מנת לעשות סדר במחשבותיי, לפעמים, כמו כולנו שזקוקים.  עושה רשימות של בעד ונגד בנושאים מסויימים, סיכומי יום - מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי נכון, וכו'. ישנם מצבים שבהם אני מתגעגע לאנשים שהיו חשובים בחיי ונפטרו - סבתי ג'ויה, אבא שלי - מה הם היו אומרים, מייעצים לי, במצבים ונושאים מסויימים שבהם אני התלבטתי. לפעמים, OUT OF

אבא, באוגוסט השנה נציין 7 שנים ללכתך, בטרם עת. לפני 7 שנים הלכת מאיתנו במפתיע כל כך. לא היינו מוכנים בכלל: חמישה ימים לפני היום הולדתך ה - 77 שלך. אני כותב לך את המכתב הזה, אבא, משום שרציתי לספר לך - למרות שאני יודע שלא תקרא את המכתב הזה - שמאז שנפטרת חלו הרבה שינויים: אמא  - אמא מתמודדת עם הכאב בפרידה ממך. ישנם לילות, לפי ממה שהיא מספרת לי, היא מתעוררת ומתקשה להירדם שוב כי אתה חסר. אני רק יכול להבין אותה משום שהלכתם ביחד דרך ארוכה במשך 50 שנה. הרי נפטרת 4 חודשים אחרי שחגגנו לכם 50 שנות נישואין, שלושתינו, עם טעם מר שהותירה בפינו הבת שתפסנו ממנה.  אמא נושאת בקירבה את הכאב לא רק על פטירתך אלא גם על הנתק של הבת ממנה: לא מתקשרת וגם לא מגיעה לבקר אותה. הבת   - שהתחתנה נהפכה לאמא לשלושה ילדים ולמורה בישראל בעלת תואר ראשון בחינוך. אותה הבת ששכחה להזמין אותך ואת אמא - מעצם היותכם הסבא והסבתא - למסיבת בת המצווה של הנכדה שלכם, הבת שלה. שלא לדבר שלא הזמינה גם את אחיה יחידה, בשר מבשרה, לאותה מסיבת בת המצווה. במהלך אותו סופשבוע ששהינו ביחד שלושתינו בצפון הן בגלל שיום הנישואים החמישים של

נכון. אז מה אם אני גיי? אני חייב לכם דיווח מה אני עושה בדלת אמותיי??!!! ממש לא. אז מה אם אנחנו חייבים בעולם של מצלמות האח הגדול והרשתות החברתיות האם אני צריך לשתף אותכם בכל מה שקורה אצלי בכל רגע נתון? ממש לא. גם לא מעניין אותי מה קורה אצלכם בחיים הפרטיים שלכם. זה שיש לנו צורך חברתי בקצת צהוב זה לא מעניין אותי בכלל.  בבית שלי אני מסתובב עם תחתונים בקיץ, כי חם לי. ובמיוחד אחרי מקלחת בקיץ אני מסתובב ערום. SO???  כל עוד שהשכנים שלי לא רואים אותי במצבים הללו ואני לא פוגע ברגשותיהם, למרות שיש לי כמה שכנים - במיוחד שכנות - מציצנים הם לא ייראו אותי עירום, לא שאני מתבייש בנתונים הטבעיים שלי. אומנם, אין לי יהלומים מלכותיים כמו לנסיך הארי, לא שבדקתי אותו ולא שאתנגד לבדוק אותו בדיקה אישית וצפופה. לא מעניין אותי איך השכנים והשכנות שלי מסתובבים בבתים שלהם. זכותם המלאה להסתובב איך שהם רוצים. בבית שלהם. כל עוד זה לא ברחובות שלנו הם מסתובבים ככה.  ברחובות אני מסתובב עם לבוש מתוך כבוד שאני רוחש לסביבה, לא שהסביבה בבת ים מכבדת אותי על כך שאני גיי כי זו סביבה חרדית לאומית עד גבול דתית חונקת.

מצעד הגאווה והסובלנות לא שייך לא לימין ולא לשמאל - או כפי שמירי רגב (לא פאסקאל, אידיוטים) אומרת: סמולנים. רק לפני שבוע התקיים מצעד הגאווה והסובלנות בתל אביב של הקהילה הלהט"בית בנושא "שיוויון זכויות". מצעד שהוא שואו אחד גדול ללא ספק.  השנה הופץ ברשתות החברתיות סרטון שצולם על ידי אחד השוטרים ו / או המאבטחים שבו מצולמים החוגגים באותו ערב מספר חוגגים להט"בים חגיגה מינית ליד אחד המקומות הבילוי, בחצר האחורית של אותו מקום, כשאותם משתתפים בחגיגה המינית עירומים כביום היוולדם. הסרטון עורר תגובות נזעמות, מצד אחד, כנגד המשטרה והמאבטחים איך הם מצלמים את אותם חוגגים ואיפה הפרטיות שכל אחד ואחת מאיתנו זכאי לו, מצד שני היו תגובות של גועל מהקהילה הלה"טבית והמצעד עצמו ולכשעצמו. בוא נעשה סדר, בבקשה: 1. אני גיי, זה נכון. אני לא השתתפתי במצעד הגאווה השנה, למרות רצוני ולאור ששנים קודמות לא השתתפתי בכלל. היו כאלה שהרימו גבה איך אני לא השתתפתי במצעדי הגאווה כשהרי אני גיי ואני אמור להשתתף במצעד. לך תסביר לאנשים סטרייטים והומופובים וגייז פרנדליי כאחד שמצעד הגאווה והסובלנו

מודה באשמה: העיר בת ים לעולם תישאר שמרנית על גבול הדתיות. היום אני מבין את חבריי וחברותיי לקהילה הגאה שגדלו בעיר וברחו לעיר הגדולה כי לא מצאו את עצמם בעיר בת ים. אולי, יש חוף ים מהמם. העיר במרחק נגיעה מהעיר הגדולה, תל אביב יפו. אבל, כל ראשי העיר שהיו עד כה, כולל הנוכחי, לא ידעו לשמר את האוכלוסיה הצעירה והעדיפו את האוכלוסיה המבוגרת והאוכלוסיה הדתית. אין לי שום דבר וחצי דבר כנגד התושבים הדתיים, על כל סוגיו, כל אחד ואחת שיחיו בדלת אמותיהם כפי שהם רוצים, כל עוד לא יכפו את אורח החיים שלהם על האחרים. בזמנו, כשניסיתי לעורר את שרידי הקהילה הגאה בעיר להתאחד ולהקים מטה של הקהילה הגאה אף אחד ואחת לא הצטרף. (סליחה שאני נוקט בלשון זכר, אבל זה מתייחס לשני המינים). ראש העיר לשעבר, לחיאני, אף גיחך בפניי על ההצעה למנות יועץ לראש העיר לענייני הקהילה ללא תשלום - גם שקל אחד בשנה, זה היה עוזר - כמו בעיר תל אביב. אף התראיינתי למקומונים בעיר בכדי לעורר את הקהילה הגאה בסיכון רב שמא יבולע לי זה לא עזר: הכתבים שראיינו אותי נעלמו ונאלמו דום כהרף עין ואני נותרתי עם גידופים וקללות. אחד ממועמדים לראשו

לפני כחודשיים התחלתי את הטיפול ההורמונלי, כחלק מהטיפול נגד סרטן הערמונית. הטיפול ההורמונלי, בעצם, הוא נטילת כדור BICALUTAMIDE פעם ביום בשעה קבועה. מטרת הכדור היא להוריד את רמת הטוסטרון בגוף: הטוסטרון הוא בעצם סוכר ומזון קל להתרבות סרטן הערמונית. כמובן, שישנם תופעות לוואי לכדור: שינוי במצבי הרוח, פריחה, גרוד חריף בעור, גלי חום, ירידה בחשק המיני, גזים, ישנוניות, וכולי. במקביל, התחלתי לקחת ויטמין D (סידן) כי בין היתר הטיפול ההורמונלי פוגע ברמות הסידן בגוף. מודה באשמה: בשבוע וחצי הראשונים סבלתי מבחילות נוראיות. עד אשר החלפתי את זמני נטילת הכדור ההורמונלי - במקום ביום לוקח את הכדור בלילה - בהצעת הרופאה הכללית המהממת שלי, ד"ר קליין. מאז הבחילות הפסיקו מצד אחד, ואני קם הרבה לשירותים לשם מתן שתן במהלך הלילה, מצד שני. הכדור די מייבש ומצריך ממני לשתות הרבה מים. במקביל, ישנם ימים של הקאות ובחילות נוראיות שאני לא יכול לשאת אותם, כמובן שאני לא משתף את אמי בנושא אחרת היא תכנס לסוג של סטראס - שגם כך היא נמצאת בו, למרות כל ניסיונותיי לא לספר לה בכלל. בנושא ההקאות והבחילות - כבר חשבתי יחד עם