זה אני

כמעט שבועיים מאז שהתחלתי לעבוד. במחלקת הזמנות של שני בתי מלון משעה  08:00 בבוקר ועד 17:00 / 17:30 (כן, קשוח מאוד, ללא ספק) ושישי לסירוגין, לא משנה שבשני ימי שישי עבדתי רק בכדי ללמוד ולהשתפשף כמה שיותר. איך אני מתמודד? מתמודד. בשבוע הראשון היה לי פחד גדול שאני לא ייזכר בכלום אבל די נזכרתי. המשימה הגדולה שלי זה ללמוד להבין איך המערכת עובדת, מצד אחד, ולהתנתק מהקבלה מצד שני. גם בשבוע הראשון היה לי מאוד קשה גופנית, אני חושב שאפשר להבין, כי זה לחזור לעבוד אחרי שישבתי בבית שנה וארבע חודש. ובנוסף לעשות סוויץ' בראש ולא להזכר במנהל המיתולוגי שלי שבמידה כזו או אחרת היה מלחיץ אותי נורא. באופן טבעי גם מנסה להפעיל את היד הפגועה / נכה עד שלב הכאב ואז נותן לה לנוח. המצחיק הוא שאני שותה הרבה מים ומשתדל לא לשכוח, נכון אני רץ לשירותים בהתאם. הקוד לבוש הוא לא מחייב חליפות או לבוש של מלון אך חובה לבוא עם לבוש מכובד כי לפעמים אני צריך לצאת לקבלה. וזה הכי טוב מבחינתי. אחת המשימות שלי זה ללמוד להכיר את ההתנהלות של המלונות, את החדרים - זו משימה קשה בעיניי. אני רק מקווה לצלוח אותה. איך פצ'וצ'ו מקבל

יומיים אחרי ראיון העבודה (כפי שסיפרתי בפרק האחרון שיצאתי עם הרגשת החמצה) התבשרתי שהתקבלתי לעבודה ושהם מוכנים לחכות לי 10 ימים. למרות שהתבשרתי בזמן ששטפתי את הבית הייתי בעננים וצרחתי משמחה. הצבתי לעצמי מספר מטרות ביום שאני אתחיל: לשאול את השאלות הנכונות. להתאים את עצמי למקום העבודה. לא להגדיל ראש יותר מדי על ההתחלה, למרות שהתפקיד מחייב זאת.  אחרי שנה וארבעה חודשים בבית מאז תאונת העבודה אני חוזר לעבוד, סופסוף. תכלס?? כבר התחרפנתי מהישיבה בבית. זה נחמד יום, יומיים, שבוע, 10 ימים אבל לא יותר מזה. ******************************** התחלתי ללוות חבר לבית חולים לשם הקרנות נגד סרטן הערמונית. אומנם החבר גדול ממני כמעט בשני עשורים, ובכל זאת.......... זה מתיש מאוד. במיוחד כשאין שיתוף פעולה. אתמול הייתה לו ההקרנה השנייה. אני עצמי כבר הותשתי מההמתנה שייכנס. אומנם, הוא מטופל באותו בית חולים שטופלתי אך ההרגשה שאני מקבל מצוות מכון רדיותרפיה היא הרגשת אנטי ושעושים דווקא בעיכוב הזמנים. אני יכול להבין שהמאיצים - המכשירים שעושים את ההקרנות - מדי פעם לא עובדים, גם בזמני זה קרה, כשיש אחת שעל היום הראשון לא אה

הייתי הבוקר בראיון עבודה. לתפקיד איש הזמנות ולא סתם אלא להפגין ראש גדול מאוד: להיות פרפקציוניסט ולהקפיד על הפרטים הקטנים. שעות העבודה מאוד מתאימות לי. שישי כן שיש לא. כך גם שכר העבודה. בונוסים על הזמנות טלפוניות שאני מכניס. אבל מה???!!! כל הפרטים הנ"ל נאמרו לי כבר בטלפון אז למה לחזור שוב עליהם בפגישה הפרונטלית? עוד ציינתי שאני יכול להתחיל ב - 11 ביוני, שבוע אחרי הוועדה הרפואית הסופית של ביטוח לאומי. אומנם הם ראו את היד הנכה שבמידה מסויימת זה מרתיע את הצד השני. ובכל זאת............. תכלס, יצאתי עם הרגשת החמצה.  נכון...... הגעתי עם מכנסיים קצרות (אף מכנס ארוך לא אלגנט וגם לא ג'ינס נסגר עליי  אחרי ישיבה בבית של שנה וארבע) ולא מגיעים לראיון עבודה עם מכנסיים קצרות שהם לא עברו את קו הברך. נכון....... המנכ"לית של שני בתי המלון הייתה מנכ"לית שלי עד לפני 5 שנים. מבחינתה אני OVER QUAILIFIED לקבלה אז גם לגבי מחלקת הזמנות ולתפקיד המתבקש? נכון....... הגעתי עם עגיל חישוק אחד קטן שכמעט ולא רואים אותו כשאת שאר העגילים הורדתי מלפני מספר ימים. גם ככה אני לא יושב בקבלה כל הזמן ומדי פעם

כמעט עשרה ימים ללא כתיבה לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב......... פשוט רצף הדברים שהתגלגלו להם גם אם היה לי מה לכתוב היה לי החשש שלאף אחת זה מעניין  מה שאני כותב שהרי לכל אחת מאיתנו יש את החבילה שלה. ************************* עוד שבוע ויום לוועדה הסופית של ביטוח לאומי שאחריה ייקבעו לי סופית אחוזי הנכות ליד המרוסקת. התחלתי במקביל בשקט בשקט לחפש מקום עבודה. ללא ספק ברור לי: לעמוד בקבלה של בית מלון עם יד נכה במיוחד בימים העמוסים זה לא קל בעליל. לחזור לענף האבטחה בשביל 29.12 ש"ל לשעה ולעבור הכשרה מתאימה שכוללת קורס בקרב מגע זה לא במקום בכלל. וכן.............. כבר התחרפנתי מלשבת בבית ימים שלמים כמי שהיה פעלתן ברמות. הייתי בלישכת התעסוקה לבדוק את נושא ההסבה המקצועית ושם הוסבר לי שברגע שייקבעו לי אחוזי הנכות על ידי ביטוח לאומי הם אלה שיוציאו אותי לקורס הסבה מקצועית בהתאם למצב הנתון. אומנם, ביום שני הקרוב, בעזרת השם, יש לי ראיון עבודה ואני הולך לבדוק האם זה יילך או שלא. השכר ושעות העבודה נשמעים לי מאוד מתאים. הם גם מוכנים לחכות לי עד המחצית השנייה של חודש הבא במידה וזה יהיה ריאלי. כמובן, הורד

עולם המלונאות הוא עולם צבוע מאוד. וכן......... אני לא מתחבר לאף אדם, לאף חברה, לאף ארגון שהצביעות שם חוגגת. ובנוסף, אני לא מאמין על עצמי שעבדתי בתחום הזה כמעט 30 שנה. יהיו כאלה שיאשימו אותי שאני יורק לבאר ששתיתי ממנה. אז, שיאשימו וגם יגידו לא אכפת לי, זו דעתי וזכותי להחזיק בדעה הזו. ענף המלונאות # ענף דורסני ודורשני בשכר מינימום כאחד. מאז 9 בפברואר 2022, לצערי הרב, אני בחופשת מחלה ארוכה בגלל שעברתי תאונת עבודה - ריסוק יד שמאל ובגינה עברתי ניתוח ארוך של 4 וחצי שעות. המצב דהיום: שלקראת סוף חודש הבא אחרי וועדה רפואית נוספת ומסכמת של ביטוח לאומי שבה יקבעו לי את אחוזי הנכות הקבועים ליד אני אוכל לחזור לעבוד, סופסוף. כרגע, התחלתי לגשש את השטח לגבי החזרה לענף המלונאות לתפקיד ניהולי (הגיע הזמן, לא??) מתוך הבנה, השלמה, שאני לא אוכל לעמוד בקבלה עם יד אחת ובמיוחד בימים העמוסים (חמישי, שישי, שבת וחגים) ובאותה נשימה אני גם מבין שלא אוכל לעבוד בהזמנות. מה הבעיה? הבעיה היא שלכל מי שפניתי לא טרחו לחזור אליי עם תשובה ובכך נתנו לי הרגשה: אנשים עם מוגבליויות, אנשים נכים לא בבית ספרנו!! זה ללא ספק פוגע. תע

בימים האחרונים בדקתי את השטח בתחום המלונאות. האם בכלל כדאי לי לחזור בעוד חודש וחצי לתחום. אני מאוד ריאלי: לחזור לקבלה עם יד נכה שבקושי אני יכול להפעיל אותה ובמיוחד בימים העמוסים, חמישי-שישי-שבת וחגים, זה לא ריאלי בכלל. לחזור להזמנות זו אופציה אבל לא בכדי לקבל הזמנות בטלפון אולי לאופרציה. כשראיתי שאין מענה, חזרה לבדיקת השטח, די התבאסתי. הבנתי שאני שרוף בתחום המלונאות: אף אחד לא רוצה עובד שיש לו יד נכה. מה גם שיש לי תחושת בטן חזקה מאוד שהמנהל לשעבר שלי די ליכלך עליי, יש לו כישרון לזה. עלאק אדם שחזר בתשובה: עובר על אחת מיני רבות מעשרת הדיברות "אל תענה ברעך לרעה". מצד שני, מה אני מתפלא עבר בינינו חתול שחור אחרי כל כך הרבה שניםלמה שהוא לא יילכלך? כי הוא פחד על מקומו ועל החשיבה הרציונלית - מקצועית שלי. גם כשהוא שלח אליי מנהלים וסגני מנהלים שאני מכיר בתקופה שאני מחלים עם היד המרוסקת כביכול שאני אכנס למלון אחר ברשת: למה לי להכנס למלון אחר ברשת ועוד לתפקיד זוטר? בכדי שהוא ימשיך ללכלך עליי? מה גם זה היה בחודשים הראשונים אחרי תאונת עבודה אז זה היה ברור שהייתי זקוק לזמן ההחלמה. בכל מקרה,

  לפעמים עדיף לבד עם עצמנו מאשר הבדידות שהיא ביחד, עדיף למצוא את השקט והנחת. לפעמים עדיף להתחיל מהתחלה כי הפאזל לא מתחבר וחסרים בוא יותר מידיי חלקים. לפעמים כדיי להשיג משהו גדול צריך לוותר על משהו אחר שלא מתאים לנו יותר במידות, משהו שגורם לנו כבר לתפס על קירות. לוותר על משהו שלא בריא לנו ולא עושה לנו טוב. לפעמים לא מספיק רק לאהוב וצריך הרבה יותר כדיי להשאר. לפעמים זה הזמן לעשות אתחול תוכנה מחדש ולהתנקות מאנרגיות קשות שכובלות אותנו בהסכמה לאותו המקום, לא להסתכל אחורה ולהגשים חלום. לפעמים זה הזמן להמשיך ללכת גם אם אין לנו נווט שיראה את הדרך הנכונה, לפעמים עדיף לצאת בידיים רייקות ולב מלא באמונה, אז זה הזמן לדאוג גם לעצמנו בלי לעשות יותר מידיי חשבון, זה הזמן לבחור נכון. ******************** על הלב שלי יש עקבות. עקבות של אנשים שהיו שם שאהבתי, אבל אינם עוד. חלקם הקטן הצליחו לפסוע למעמקים, וחלקם, נשארו ברדודים. ואלה שהצליחו לפלס להם דרך עמוק פנימה, דאגו כמעט תמיד להשאיר שם פצע. ופצע זו מילה קטנה, כי את הפצעים שהם השאירו לא ניתן לסגור. הלב שלי יודע לאהוב, לפחות ידע פעם. הוא יודע לאהוב ולתת לל

נמאס לי  שאני חייב להתנהל לפי הקפריזות שלך שכל דבר הוא חשוב ודחוף לך (אין שום דבר דחוף בעולם הזה. לפני שנה ו - 3 חודשים כשקרתה לי תאונת העבודה יכולתי לעוף לכביש הראשי של רחוב הירקון בתל אביב ולמות מהמכוניות שעוברות שם) לענות לך לשיחות שלך כשאתה מתקשר וכשאני מתקשר אלייך אתה לא עונה כשהייתי צריך אותך כידיד, כחבר, נעלמת כאילו האדמה בלעה אותך. וזה לא פעם ראשונה. כשאתה צוחק עליי או על הלהטבים זה בסדר. כשאני משתמש באותו הומור שלך זה לא בסדר. השמש לא זורחת מהתחת שלך. העולם לא מסתובב סביבך. עד לפה !!!! די !!!!!! שים לב שלא כתבתי את השם שלך במפורש. אם תתרגש, תתעצבן, מהדברים שכתבתי זה אומר שצדקתי. אני לא מתרגש מזה שתתעצבן. אני גם לא מנסה לשנות אותך: אתה לא תשתנה בגילך. תמיד תשאר ילד בגוף אדם בוגר. אין פלא שאין לך אישה בחייך, כל בחורה / אישה קולטת מהר מהר מי אתה, איזה טיפוס אתה. אני השתנתי בשנה ושלוש האחרונים. אכפת לי יותר מעצמי. למדתי להגיד "לא".  למדתי להפסיק להתרגש מאחרים. למדתי להפסיק להתחשב באחרים. אני לא אותו ישראל שהכרת אז כשעבדנו ביחד. עברו הרבה מים בנהר. אם אתה לא יכול לחיות, ל

אין תיזמון מתאים יותר להתחיל ללמוד את מסכת אבות. בכל שנה בתקופה הזו של ספירת העומר, בין פסח לשבועות, נהוג ללמוד את המסכת הזו. זה טקסט עתיק מאוד ואקטואלי מאוד, שעוסק בתיקון האישיות, בשיפור המידות שלנו, בדרך-ארץ, במוסר ובערכים. הנה רק כמה ציטוטים. גם אם מכירים אותם בעל פה מילדות, אפשר להתעמק ובעיקר ליישם עד 120. דמיינו איך החיים שלנו היו נראים, אם כולנו היינו מתנהלים לאורם: "יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ". "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". "הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת". "לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד". "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד - מוֹצִיאִים אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". "אֱמֹר מְעַט, וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה". זו רק טעימה חלקית. הלוואי שנפנים. ******************************* עיקרון משנה - חיים מסתתר בתחילת הפרשה: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״, כך אומר אלוקים למשה רבנו,

בשבוע הבא אני אמור להגיע לוועדה הרפואית של ביטוח לאומי.  זו הולכת להיות הוועדה הסופית שבה יקבעו לי את אחוזי הנכות הסופיים. אז אני אוכל לחזור לעבוד סופסוף אחרי שנה וחודשיים שאני יושב בבית. די התחרפנתי מלשבת בבית בחודשים האחרונים, כמה אפשר לשבת. אני די מודע למסלול שאצטרך לעבור עד שאחזור סופית: רופא תעסוקתי, ייעוץ של קורסים דרך לישכת התעסוקה לשם הסבה מקצועית כי אני חושב על זה הרבה זמן, לבחון אפילו להישאר בענף המלונאות למרות שזה לא כל כך בא לי - למה לי להשתכר שכר של 29.12 ש"ח לשעה ולעשות עבודה של 20 אנשים? שהרי לעמוד בקבלה ולתפקד עם יד נכה בימים הלחוצים (חמישי עד שבת) זה די קשה במיוחד עם הישראלי המצוי. ************************* בשבת שעברה העלאתי פוסט אישי כואב וחושפני בפייסבוק. לצערי הרב, רק אבל רק 19 חברים מתוך 119 טרחו לעשות סימון אמפתיה ולהגיב. להלן הפוסט: "לפני 45 שנה עברתי אונס קבוצתי בשטח בית הספר היסודי שלמדתי בו כשהייתי בן 9, בזמן הלימודים. מאותו יום נהפכתי מילד עם ציונים של 90 ו - 100 לילד עם ציונים של 50 ו - 60. מילד שהיה משתתף בשיעורים נהפכתי לילד ששותק בשטח ביה"ס

זוג הומואים הותקפו בדירתם בתל אביב לפני 3 ימים בבוקר. אחרי שאיים לפגוע בהם ושבר את התריסים בחלון דירתם, שוחרר התוקף ממעצר בתנאים מגבילים, אך הפר את צו ההרחקה מיד לאחר השחרור. בני הזוג מיואשים וברחו מדירתם: "אין משטרה, אין הגנה. ארזנו הכל ויצאנו" בכל יום אנחנו כחברה מתוודים לעוד ועוד מקרי שנאה נגד להט״ב. הלהט״בופוביה המשתוללת ומשטרת ישראל עוצמת עיניים, מתעלמת וסוגרת תיקים אפילו מבלי לזמן לחקירה תוקפים שזוהו במצלמות וידיאו. חברי וחברות הקהילה הגאה הם לא שק החבטות של קיצוניים. זאת מציאות שאנחנו לא נקבל. לא נשתוק ולא נאפשר הפקרה של הזכות שלנו לחיות בביטחון מלא במדינה שלנו. אנחנו קוראים למשטרת ישראל להתעשת ולהראות יד קשה כנגד התקיפות והאיומים על הקהילה הגאה. *************************** כל יום שעובר............. אני חושש נורא מהשכן שלי שרק לאחרונה חזר בתשובה ובעל עבר פלילי. הוא סובל מהתקפי זעם והבן אדם ממש לא צפוי, בעליל. כל דבר לא מוצא חן בעיניו. רק בשבת האחרונה כשתליתי כביסה הוא עמד בפתח דלת הבית ונישנש חטיפים ושמתי לב שהוא לוטש עיניים לכיווני וכשהוא קלט שאני רואה אותו מהר מאוד ה

בראשון לספטמבר לפני 40 שנה נכנסתי לבית ספר תיכון בפעם הראשונה. לא תיארתי לעצמי שהתקופה של התיכון היא אחת מהתקופות המכוננות בחיי. שמחתי כל כך להתחיל בבית ספר חדש. כל כך שמחתי לסיים את בית הספר היסודי שבשלוש שנים האחרונות שם היה לי רע מאוד. דווקא בתיכון הצוות הפדגוגי מהמנהל והסגנית שלו - שהייתה אחר כך מנהלת - ועד אחרון המורה מעבר שהיו לזה שבאו ללמד הם היו קשובים לתלמידים. היועצת החינוכית, שאני לא זוכר את שמה משום מה, זיהתה בחוכמתה האישית והמקצועית שמתחוללת אצלי בעיה אישית ולא וויתרה לי וציוותה אותי לפסיכולוג חינוכי קליני שבזכותו הצלחתי לגעת בסיפור ההוא והנורא מכל שפצע את הנפש שלי שנשארה מצולקת עד היום. תמיד אהבתי היסטוריה. תמיד נמשכתי לסיפורי השואה שלא נפסקו להיחשף עוד ועוד: בעצם עד היום נחשפים עוד ועוד סיפורים מצמררים מתקופת השואה. אבי עליו השלום גם כן אהב היסטוריה למרות שהוא לא היה אדם משכיל תמיד טען שההיסטוריה חוזרת על עצמה. עד שיום אחד קראה לי המורה להיסטוריה והציעה לי להשתתף בתחרות עבודות בהיסטוריה, מיד הסכמתי. שנינו הבנו שלא מדובר רק בלזכות במקום כזה או אחר, לא מדובר רק בפרס כזה או