פגיעה בפרטיות

בשבוע הבא אני אמור להגיע לוועדה הרפואית של ביטוח לאומי. 

זו הולכת להיות הוועדה הסופית שבה יקבעו לי את אחוזי הנכות הסופיים.

אז אני אוכל לחזור לעבוד סופסוף אחרי שנה וחודשיים שאני יושב בבית. די התחרפנתי מלשבת בבית בחודשים האחרונים, כמה אפשר לשבת.

אני די מודע למסלול שאצטרך לעבור עד שאחזור סופית: רופא תעסוקתי, ייעוץ של קורסים דרך לישכת התעסוקה לשם הסבה מקצועית כי אני חושב על זה הרבה זמן, לבחון אפילו להישאר בענף המלונאות למרות שזה לא כל כך בא לי - למה לי להשתכר שכר של 29.12 ש"ח לשעה ולעשות עבודה של 20 אנשים? שהרי לעמוד בקבלה ולתפקד עם יד נכה בימים הלחוצים (חמישי עד שבת) זה די קשה במיוחד עם הישראלי המצוי.

*************************

בשבת שעברה העלאתי פוסט אישי כואב וחושפני בפייסבוק.

לצערי הרב, רק אבל רק 19 חברים מתוך 119 טרחו לעשות סימון אמפתיה ולהגיב.

להלן הפוסט:

"לפני 45 שנה עברתי אונס קבוצתי בשטח בית הספר היסודי שלמדתי בו כשהייתי בן 9, בזמן הלימודים.

מאותו יום נהפכתי מילד עם ציונים של 90 ו - 100 לילד עם ציונים של 50 ו - 60. מילד שהיה משתתף בשיעורים נהפכתי לילד ששותק בשטח ביה"ס בזמן הלימודים ואם הייתי מדבר אזי זה היה בגמגום.

מי שלא עבר אונס קבוצתי בגיל 9 לא יכול להבין שלא רק הגוף נאנס אלא גם הנפש נאנסת. מי שלא עבר אונס קבוצתי בגיל 9 לא יכול להבין שהילד הנאנס, קרי: אני, נושא צלקת לא רק על הגוף אלא גם בנפש.

רק חמש וחצי שנים אחר כך התחלתי לקבל טיפול פסיכולוגי והצלחתי לדבר על הנושא הזה מול המטפל הפסיכולוגי וזו הייתה עבודה סזיפית נוראית. בפעם הראשונה כשסיפרתי על המקרה כל מרכז הפסיכולוגי - חינוכי שמע את צעקות השבר ואת הבכי שלי שצברתי כל השנים הללו. אותו פסיכולוג סיפר לי כעבור זמן מה שפשוט נעמדתי בפינה של החדר ופשוט גירדתי את הקיר מכאב ולא יכולתי לתת לו להתקרב אליי. נהפכתי לחיה פצועה, כואבת.

12 שנה אחרי מקרה האונס אזרתי אומץ לספר להוריי על המקרה.

מאז, עברתי תהליך שיקומי בנושא ביני לבין עצמי. אמרתי לעצמי שאני לא אתן לאף אחד ולאף אחת לאנוס אותי שוב. לא עוד.

כל פעם שמתפרסם על ילד שהתאבד רק בגלל הצקות בביה"ס, חרם כיתתי - שכבתי, אונס אני מתחרפן מזה.

כשאני מזהה בחושים שלי שישנו מי שהוא שמנסה לחדור, תרתי משמא, לחיי ואף אומר לי כשאני נתקע לרגע במשהו "מה לא נהנת מזה? הרי אתה אוכל בתחת" ואף עוקב אחריי בזמן שאני תולה כביסה זה גורם לי להתכנס שוב בתוך עצמי ואני מקבל חזרה פלאשים מאותו אונס. אותו מי שהוא אף מבקש ממני שאוכיח שעברתי אונס. מי הוא שאני אוכיח לו? איך אפשר להוכיח בכלל 45 שנה אחריי? דווקא אותו אחד שידע לעשן מתחת לחלון החדר שלי, להכנס ולצאת מהבית שלי כאילו אני זונה. הרי אתה אדם שחזר בתשובה ואסור לך להכנס לבית של גיי כמו שאסור לך להכנס לבית של אישה. הוא יודע לדרוש כבוד אבל לא נותן כבוד.

מה אני מנסה להגיד כאן?

1. הורים, תהיו קשובים לילדים שלכם ותפסיקו להיות כל הזמן במחשב ובלפטופ. כנראה עובר עליהם משהו. דברו איתם. תקשיבו להם. השתיקה שלהם היא הזעקה שלהם.

2. אני עברתי אונס קבוצתי. אני מודע לכך שאני אדם חזק ובעל חושים חדים מאוד אם הצלחתי להסתיר את סיפור האונס ממשפחתי במשך 12 שנה. לימדתי את עצמי להילחם עליי. לא כולם חזקים כמוני. לא כולם למדים למשוך את עצמם מעל המים בכדי לא לשקוע.

3. הפסקתי להתחנמד לאחרים בכדי להיות מקובל בכדי שיהיו לי יותר חברים שלא יודעים להיות שם כשצריכים אותם.

4. בעקבות תאונת העבודה שעברתי לפני שנה ושלושה חודשים כמעט התברר שאני שוב צריך לעבור תהליך של שיחות עם פסיכולוג כי אני בשלב של פוסט טראומה: הכל צף ועלה לי שוב. תנו תמיכה הדדית לחברים שלכם כשהם צריכים ולו תמיכה טלפונית אם לא פיזית.

תודה רבה שקראתם את הפוסט שלי.

תודה רבה על ההבנה.

זה לא מובן מאליו."

חורה לי, פשוט חורה לי, שאלאף אחד לא אכפת מזה.

זה קורה בעולמנו מתחת לאף שלנו וממשיכים להתעלם כאילו זה לא קרה, כאילו זה לא קורה.

לפחות, אני מצפה שאנשים מעבר להבעת האמפתיה ולרשום תגובת תמיכה שיישתפו, שידברו, שיחבקו. אבל למה להם? ככל שתהיו ראש קטן ותתרחקו שאריות האונס לא ידבק בכם. זה לפחות מה שהם אומרים, חושבים.