חשיפה

הדברים שאני כותב אני כותב לעצמי קודם כל, זה דברים שאני עובד עליהם לומד עליהם ומתמודד איתם ומחזק אותם אצלי בגלל גודל החשיבות שלהם, לכולם יש נפילות, וצריך לקום מהר.

לא שאני מתעניין בפוליטיקה, ומבין פוליטיקה, אבל אני רואה שיש הרבה מחלוקות בעם ישראל. זה מובן, יש הרבה דעות ואמונות שונות.

לא באתי לדבר על איך העולם נוצר, ומי ברא אותו והתורה שהיא אמת, שאלוקים נתן לנו - עם חוקים ומצוות שצריכים ללכת לפיהם. ורק ככה יהיה שלום ואחווה.

ידוע שעם חוקים דעות ואמונות של בני אדם שכל אחד ממציא והכל נכון יהיה הרבה מחלוקות בין אנשים, ולא יכולה להיות הסכמה בין כולם,

כי אם כל אחד חושב- שמה שהוא חושב או אומר או עושה נכון, זה מתנגש עם האחר. ועם דעות יותר חזקות יש יותר התחככויות.

נכון אני יודע שאני צריך לקבל את האחר- ״אבל״

הוא אוהב את מה שאני שונא מה אני יעשה? וגם הוא מפריע לי בדרך, והוא מחסום אצלי בדרך למטרה? הוא לקח לי מה ששלי, ובגללו אני לא מקבל את מה שאני רוצה? איך אני לא אקנא בו? ישנא אותו? זה הכל בגללו.

-בשביל שנאהב ונכבד את האחר קודם כל צריך לדעת דבר חשוב ובסיסי ביותר שעליו בנוי כל הבניין- אני קודם כל צריך לאהוב ולכבד את עצמי- לפני שאני יוכל לכבד את האחר.

אני צריך לדעת שאני שווה משהו, שיש לי תפקיד שאף אחד אחר לא יכול לעשות, לדעת אני מיוחד לדעת שאני פה מסיבה מסויימת, שיש לי תכלית ומשמעות לחיים. שאני לא זז סתם בעולם לפי איך שהרוח תקח אותי אלא אני מתקדם לעבר התכלית שלי, לעבר הפוטנציאל שיש בי שקיבלתי באותו רגע שנולדתי, ותפקידי לממש אותו.

-״ובאמת כל עצמותו של האדם ומדרגתו בעצם היא לפי הכרתו בערכו.״(הרב אהרון קוטלר),

המדרגה שלך היא לפי מה שאתה חושב עליך,

ומי אתה מה שאתה חושב שאתה(הרב אהרון לוי)

אני צריך להכיר מי אני באמת, לדעת שמה שאני חושב על עצמי ומי שאני חושב שאני-זה הכי חשוב- כי זה מי שאני,

לדעת שאני טוב, עם כל הבעיות שלי והשריטות שלי, פחדים דכאונות, חסרונות.

וגם עוד יותר חשוב לדעת את כל המעלות שלי תכונות טובות שבי דברים טובים שעשיתי ואני עושה, להכיר בהם ולשמוח בהם- לראות את עצמי בעין טובה, גם אם עשיתי טעויות - לא נורא כולם עושים-תתקן.(הרב יגאל כהן)

וככל שנתחזק בזה נוכל באמת לכבד את האחר, ובלי זה לא נוכל .

כי אם אני לא מכבד את עצמי, ולא מסתכל על המעלות שלי לא מכיר בהם ולא נותן להם חשיבות, ומסתכל על הרע שבי, ככה אני אסתכל על האחר.

״כי הפוסל במומו פוסל״- במום שיש בי ככה אני יסתכל על האחר.

בעזרת השם שנאהב אחד את השני, נסתכל בעין טובה אחד על השני, נחשוב טוב אחד על השני, נעזור אחד לשני. שיהיה בינינו אהבה של איש לרעהו ושתמיד נהיה שמחים.

************************************

תחושת הבושה לא התחילה בשבוע האחרון, אני מסתובב איתה שנים רבות. היא מלווה בידיעה שפגעתי בלא מעט אנשים לאורך השנים. עבודת ההחלמה שאני עושה בשנים האחרונות מציבה מולי מראה שבה משתקף העבר שלי, והדמות שאני רואה היא מביכה, גסה, חסרת רגישות ומרוכזת בעצמה. הלוואי ולא הייתי כותב את הדברים ההם. אבל כתבתי. ובצד השני היו נשים שקראו. ונפגעו.

זה נשמע אולי משונה אבל גם לי קשה לקרוא את הטקסטים האלה. אני מסתכל עליהם כאילו בפעם הראשונה, וזה לא פשוט לפגוש פתאום מול הפרצוף את מי שהיית, לפגוש חלק כל כך ספציפי מהחיים הקודמים שלך, מתומלל ומנוסח בצורה נוראית.

אני זה שהיה אמור לנהוג באחריות. לא הייתי אמור לנסות לנצל את הציפייה ממני למשהו אחר, והייתי אמור להיות רגיש כדי לזהות אי נוחות ולא להמשיך.

לכן, כשאומרים לי שלא היה מספיק ברור מהתגובה הראשונה שלי אם אני מתנצל או לא, אני מרגיש חובה להבהיר: בוודאי שאני מתנצל. מעומק הלב. שלא יהיה ספק לרגע. את בקשת הסליחה והחרטה שלי אמסור להן באופן אישי, ואנסה לכפר מולן כמיטב יכולתי.

"התמכרות היא לא תירוץ לפגיעה מינית" - זה טקסט שיצא לי לראות השבוע. בוודאי שלא. התמכרות היא לא תירוץ לפגוע באחרים. היא גם לא אליבי. אני לא מסתתר מאחורי ההתמכרות שלי, היא לא הסיבה לכל דבר לא טוב שעשיתי או אעשה בחיי. אבל היא הובילה אותי לחיות אורח חיים כזה שכלל גם לא מעט פגיעה בעצמי ובאחרים. למעשה, זו ההגדרה המובהקת ביותר לשאלה האם אתה מכור או לא - "האם ההתנהגות שלך פוגעת בך ופוגעת באחרים?"

התחלתי את תוכנית ההחלמה לפני ארבע שנים, ובאופן מפתיע, או שלא, בדיוק עמדתי להתחיל את צעד 8 כשכל הסיפור הזה התחיל. צעד 8, למי שלא בקיא בתוכנית ההחלמה של 12 הצעדים (ואין סיבה שתהיו) שייך להתמודדות עם האנשים בהם פגעתי לאורך הדרך. חתיכת טיימינג, כנראה חלק מאיך שאלוהים מסדר לנו דברים בעולם.

ישנו הרבה חוסר ידע בנוגע להתמכרות למין וכחלק מההתמודדות שלי בחרתי להעלות את המודעות ולהציף את הבעיה בסדרה, בדמותו של עופר, ומאוחר יותר גם דיברתי עליה באותו ראיון עיתונאי. אולי הייתי צריך לעשות יותר, אבל אני לא בטוח שהייתי מוכן עד הסוף לחשיפה טוטאלית.

אבל בחשיפה הזו יש ערך והוא עבור אותן אלו שהתכתבו איתי. הן יודעות היום שאני זה שטעה, לא הן. שהאשמה והאחריות היא שלי, ולא שלהן.

בחשיפה יש בעיני גם ערך עבור הגברים שקראו אותה. טקסטים מהסוג הזה נמצאים בכ״כ הרבה טלפונים כרגע, לא כי כולם מכורים. ממש לא. אלא כי השיח מאחורי המסך הוא פרוץ, אלים, חסר גבולות ולא מתחשב, והוא הפך לחלק מהחיים שלנו. גם השיח המיני. מושגים כמו ״אונס״, בו השתמשתי, לא צריכים למצוא את עצמם בשיחה.

זה לא התפקיד שלי לקבוע אם יסלחו לי, אני יכול רק לקוות שכן. כי אני מנהל חיים שונים בתכלית היום. יש לי בית, בת-זוג שאני אוהב, שגרת החלמה. וכי למרות כל מה שעשיתי, הצלחתי לנהל קריירה נקיה ומקצועית. הייתי רוצה להאמין שהסדרה וכל ההצגות שיצרתי, שגרמו לאנשים לבכות ולצחוק, שכל זה לא ימחק בגלל אותן הודעות נוראיות.

מה שבטוח זה שצריך אומץ לחשוף את הפגיעה שלך עם שאר העולם, כפי שעשו אותן נשים. אז גם אם נראה כרגע שהעולם שלי רועד, אני יודע להעריך את האומץ שלהן, ואת השיח שהתפתח, שהם חשובים יותר. הדיון הציבורי הסוער בשבוע האחרון משקף את כמות האמוציות סביב הנושאים שהתעוררו. אולי שווה גם שנשאל מה אנחנו כחברה יכולים לעשות כדי לעודד ולעזור לאנשים לבוא ולהודות שיש להם בעיה? שהם פגעו, ורוצים להשתנות ולתקן.

כמי שהיה שם יש לי מה לתרום לשיחה ואני מוכן להמשיך אותה בכל פלטפורמה, גם בפוליטיקלי קוראת אשר היו הראשונות להציף אותו.