אחרי 40 שנה
בראשון לספטמבר לפני 40 שנה נכנסתי לבית ספר תיכון בפעם הראשונה.
לא תיארתי לעצמי שהתקופה של התיכון היא אחת מהתקופות המכוננות בחיי. שמחתי כל כך להתחיל בבית ספר חדש. כל כך שמחתי לסיים את בית הספר היסודי שבשלוש שנים האחרונות שם היה לי רע מאוד.
דווקא בתיכון הצוות הפדגוגי מהמנהל והסגנית שלו - שהייתה אחר כך מנהלת - ועד אחרון המורה מעבר שהיו לזה שבאו ללמד הם היו קשובים לתלמידים. היועצת החינוכית, שאני לא זוכר את שמה משום מה, זיהתה בחוכמתה האישית והמקצועית שמתחוללת אצלי בעיה אישית ולא וויתרה לי וציוותה אותי לפסיכולוג חינוכי קליני שבזכותו הצלחתי לגעת בסיפור ההוא והנורא מכל שפצע את הנפש שלי שנשארה מצולקת עד היום.
תמיד אהבתי היסטוריה. תמיד נמשכתי לסיפורי השואה שלא נפסקו להיחשף עוד ועוד: בעצם עד היום נחשפים עוד ועוד סיפורים מצמררים מתקופת השואה. אבי עליו השלום גם כן אהב היסטוריה למרות שהוא לא היה אדם משכיל תמיד טען שההיסטוריה חוזרת על עצמה.
עד שיום אחד קראה לי המורה להיסטוריה והציעה לי להשתתף בתחרות עבודות בהיסטוריה, מיד הסכמתי. שנינו הבנו שלא מדובר רק בלזכות במקום כזה או אחר, לא מדובר רק בפרס כזה או אחר. מדובר גם ברכישת ידע אישי שלי בהיסטוריה בלמידה עצמאית בלהחכים. מאז זה נהפך לטרנד השנתי שלי ושל צוות הפדגוגי של הבית ספר. אחד הכללים היו: להתייחס לעובדות ולא להעלאות סיפורי אהבה או להמציא סיפורי אהבה.
כשהייתי בכיתה י"ב עם ולמרות כל הקושי והלחץ שהופעל עלינו לקראת בחינות הבגרות הצלחתי לייצג את הבית ספר בפעם האחרונה בגאווה. ידעתי שזה יכול לעזור לי גם בלמידה ושינון החומר לקראת בחינת המגן ובחינת הבגרות. באותה תחרות עבודות באותה שנה הנושא היה השואה והגבורה הייתי צריך לבחור נושא כתיבה ומחקר בתקופה הזאת. משום מה בחרתי בנושא "מרד גטו ורשה". אני זוכר שצללתי לתוך החומר הרב שהיה: מנהיגי הקהילה היהודית בפולין בכלל ובורשה בפרט, מנהיגי הקהילה היהודית בגטו, מנהיגי המרד, איך הם השיגו את הנשקים, ועוד. אני זוכר שישנתי מעט מאוד באותה תקופה. מצד שני, לא רציתי להיחשף רגשית באותה תקופה לעדויות של ניצולי שואה וגם ללכת למוזיאון בקיבוץ יד מרדכי משום שרציתי להצמד לחומר היבש, הכתוב. העבודה הזאת שכתבתי הביאה לי את המקום הראשון כשהעבודות הקודמות הביאו לי את המקומות השני והשלישי.
מה הרווחתי מכתיבת העבודות הללו?
1. ידע אישי שלא סולא בפז.
2. ביטחון האישי שלי התעצם מאוד.
3. כתיבת העבודות והבאת הבית ספר למקומות הראשונים פתחו לי דלת חופשית למנהלת בית הספר ולמשרד המזכירות הפדגוגית כל פעם שהייתי צריך משהו וכל פעם שהייתי צריך להגן על אחד או אחת מחבריי וחברותיי מהשכבה.
4. דבר אחד אני מצטער מאוד שלא צילמתי את העבודות לפני שהגשתי אותן, לפחות היה נשאר לי מזכרת מאז.
5. ביום בחינת המגן בהיסטוריה הקאתי את נשמתי, תרתי משמע. כך שלא יכולתי לעשות את הבחינה הזאת. לאחר שיחה עם מנהלת בית הספר והמורה להיסטוריה הן הגישו אותי בחשש לבחינת הבגרות והוצאתי ציון של 87.
היום אחרי 40 שנה הבנתי שכמה שקראתי, שיננתי, למדתי וכתבתי זה עוד לא הספיק. ישנן עוד הרבה עדויות ומספר הניצולים מתמעטים.
תגובות