זה אני

זה היה אמור  להיות פרק זועם........ פרק כועס מאוד......... אבל הבנתי שזה לא יעזור לי בכלל חוץ מלפרוק את הזעם שלי. גם ככה אף אחד ואף אחת לא קורא את הפרקים בבלוג שלי, וגם אם קוראים אז לא מבינים אותי. די מתחיל לי להימאס לי להיחשף מעל ומעבר בפני אנשים אחרים שיודעים לנצל את ההיחשפות הזאת לטובת צרכיהם האישיים. יש אנשים רעים, כבר אמרנו? https://www.youtube.com/watch?v=D_3eV-FMGoc ***************** החלטתי ש........: 1. נכון, אני גיי. נכון, אני נושך כריות. FUCK OFF. תתמודדו. גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם.     זה אני לטוב ולרע.  אני בדיוק כמוכם וכמוכן. לא מתאים לכם? תצאו מאותה הדלת שנכנסתם     ואל תברברו לי את החיים ואת השכל. אם  נשארת אז זה בזכות ולא בחסד. 2. להפסיק להיות טוב ונחמד עם אנשים. 3. להפסיק לתת אימון באנשים שמתיימרים להיות חברים. 4. להתחיל להגיד את מה שאני חושב, מרגיש גם אם זה לא ימצא חן בעיניי האחר. מבלי לדפוק חשבון. 5. להרחיק ממני אנשים שליליים. 6. אני לא מתלקק. לא הייתי וגם לא אהיה. אני מאמין בעבודה קשה ובזכותה להתקדם. מי שמחפש     לעשות עליי  עוואנטות על הגב שלי. לא בבית ספרי. לא מ

עדיין מסתובב עם תחושת הבושה לאור הפרק בבלוג שלי שהעלאתי ב - 17 בנובמבר ("רעב ללחם"). 96/97 קראו את הפרק הזה!!!!! פאקינג קראו. בודדים האנשים הטובים בדרך - לא אגלה את שמותיהם ואת זהותם, אלה לא היו עמותות אלא אנשים פרטיים - שמיהרו למלא לי את המקרר במצרכים. ועל כך אני מוקיר להם תודה רבה. רוב האנשים שהם חברים שלי ברשתות חברתיות ומתיימרים להיות חברים שלי נאלמו דום ונעלמו. לא מתיימר לחנך אותם. לא מתיימר ללמד אותם. וכדרך אגב, לפחות 10 חברים שלי בפרופיל בפייסבוק שלי הם למדו איתי בתיכון. זה רק מוכיח לי שאין חברות, אין רעות. משאירים אדם מדמם, סובל מרעב ואולי ימות מרעב. זה רק מוכיח לי שאני מבחינתם החבר גיי התורן ברשתות החברתיות. אני מודע לכך שגם המצב הכלכלי כתוצאה שני סבבי הסגר ורוב הסיכויים נגיע גם לסגר שלישי + עוצר לילי פוגע ופגע בכולם. אבל, לפחות, לגלות אמפתיה הדדית? להרים טלפון ולתמוך מורלית? במקום זה העדיפו לשתוק ולא לדבר בכלל? ידעתי להוריד את אותם "חברים" ברשתות החברתיות ולנתק איתם קשר. הם לא ראויים להיות חברים שלי. לא מבחין בין חבר/ה מהתיכון או שלא מהתיכון. *************

יש רגעים ביום שאני כל כך מאושר שאתה לא פה ויש רגעים שזה מרגיש כמו אגרוף בבטן יש רגעים של טוב של שמחה של שקט אמיתי ויש את הרגעים שהחוסר שלך כואב יותר מדקירות בלב יש רגעים שאני מוחק אותך שאתה לא קיים אצלי ויש רגעים שרק החיבוק שלך יכול להציל אותי מעצמי יש רגעים שכל מה שאני רוצה זה לחזור אחורה לרגע של לפני שבאת ויש רגעים שאני רק רוצה לחזור לרגע אחד לפני שהלכתח יש רגעים שלמים שהם רק את ויש רגעים שהחוסר שלך הוא האויב הכי גדול שלי יש רגעים שאני עסוק בלשכוח אותך ויש רגעים שאני נזכר בך אבל בין כל הרגעים אתה שם רק חבל שבין כל הרגעים אתה לא פה **************** עם הזמן אני לומד לאהוב את עצמי גם בלי הלב שלי כי אני בטוח שבזמן הקרוב כבר יוצגו למכירה במחירי מבצע עקב ביקוש משוגע "לבבות חדשים" ארוזים בשקיות ואקום שקופות בפארם הקרוב לבית ואז אני כבר אקנה לי לב חדש ולך כבר לא יהיה מה לעשות עם שלי.‏ **************** לתת לך ללכת. ידענו שזה יקרה, שלא באמת נצליח לגשר על הפערים. אנחנו כל כך דומים, וכל כך שונים. אני יודע כמה רצינו. כמה ניסינו. באמת רצינו, באמת השתדלנו. ויתרנו על האגו, ביקשנו סליחה. נש

אתה לא מבקש ממני להשתנות אתה לא חושב שאני מושלם אבל אתה מקבל אותי ככה שבור אתה לא מבקש ממני לשפר אתה לא מבקש ממני להוכיח אתה מקבל את הסדקים אתה לא מבקש ממני להתנצל אתה לא מבקש ממני לשפר אתה מקבל את החוסר שלמות אתה לא מבקש להרגיש יותר אתה לא מבקש ממני להתאהב אתה מבקש רק להיות אתה לא רוצה יותר ממה שיכלתי לתת אתה משלים את החסר אתה לא מבקש ממני להתמסר אתה מסתפק בשאריות חיבוק אתה לא מבקש ממני לרפא את הפצעים אתה מסתפק בחצי במבט אתה לא מבקש ממני הבטחות אתה מסתפק בהודעת לילה טוב אתה לא מבקש ממני מחר אתה מסתפק בשניה הזאת אתה לא מבקש ממני לאהוב אתה מקבל אותי שבור עם סדקים בלב עם חוסר יכולת להרגיש אתה לא מבקש ממני כלום בטח לא עתיד אתה מסתפק בשניה הזאת בחצי מבט אתה מסתפק שאני פה גם אם הלב אצלו ************** זהו שיר ישן על אניטה וחואן גבהו עשבי הזמן והשושן פרח עם החוחים הם שייכים עכשיו למלאכים. אניטה לחואן חיכתה אך הוא איחר לקטוף את רימוני אהבתה גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה פתאום הקיץ תם אך לא ייתם סיפור אהבתם. זהו כל השיר הוא שייך לחלומות שיש לאנשים שאיחרו לפרוח באביב שלא למדו את שפת האוהבים. ההם ש

פעם כשהייתי גיי בארון עמוק סבלתי מתסביכים. תודה לאל לא היו תסביכים רפואיים אלא תסביכים אישיים: מדוע אני גיי? מדוע אני לא בלונדיני ושרירי? מדוע לא אוהבים אותי כמו שאני רוצה? היום, תודה לאל, למדתי לחיות עם עצמי כמו שאני. אני יודע שאני מיוחד בדרכי שלי. אני יפה גם חיצונית וגם פנימית. אומנם אני גבר בעל חזות סטרייטית, צ'אבי במידה, עם עיניים חומות ושיער שחור. אומנם, אני לא דוגמן. אומנם אני לא עם עיניים כחולות או שרירן שמשכיב כל גבר שני (הלוואי). אני יודע שאני אישיות מיוחדת בפני עצמה. חיזקתי את הצדדים הטובים שלי והדחקתי את הצדדים החלשים שלי. אני לא מתבכיין אלא דווקא גאה בעצמי באשר אני. דווקא בגלל שאני גיי אני פועל ביתר שאת להוכיח שגם הגאים יכולים לעשות את הדברים בלי שום בושה ובהצלחה מרובה עם כל הקושי, ויש קשיים בחיים שלנו. מי אמר שהחיים קלים? אני רק רוצה להעביר מסר לכולם בכלל ולכל חבריי וחברותיי הגאים והגאות בפרט: 1. אל תתביישו בעצם היותכם מי שאתם. אתם מיוחדים. 2. נכון, נגזר עלינו להילחם על האהבה ולהיות נאהבים כמו כל חברינו וחברותינו הסטרייטיות. מי אמר שהחיים קלים? אנחנו נלחמים כל יום מחדש

אני לא מתבייש להגיד בפה רעב ובקול מלא: "אני רעב ללחם". אין לי כסף לקנות לעצמי אוכל שלא לדבר על לקנות לחתול שלי אוכל, הוצאתי אתמול את החמישים ש"ח האחרונים שהיו לי בשביל לקנות לו 10 קופסאות שימורים שהוא רגיל ודורש לאכול אותם בנוסף לאוכל היבש שלו.  איך אפשר להתקיים ממשכורת שהיא פחות מ - 6000 ש"ח נטו, במקרה הטוב? אני קורע את התחת בעבודה, מקבל צעקות והערות כל הזמן, מרים דברים כבדים כשאיש אבטחה לא אמור לעשות את זה, עושה משמרות כפולות בלי שום התנגדות, עובד שבתות ובסוף החודש מקבל משכורת נטו של 5,700 / 5,600 ש"ח שבמיידי יורד הסכום של השכירות חצי מהמשכורת. מאיפה לקנות אוכל בשבילי ובשביל החתול שלי? מאיפה לקנות תרופות שאני צורך? איך אפשר להתקיים ככה לאורך זמן? תאשימו אותי בהתנהלות כלכלית לא נכונה. לדוגמא: קניתי מכונת תספורת, רק בכדי להסתפר בבית ולא לשלם 50 ש"ח לספר כל פעם. לא שאני ספר מקצועי. להתגלח אני כבר ממזמן לא מתגלח, הן בגלל שאני רוצה לחסוך את הכסף בשביל משחת הגילוח והן בג.לל שזה אופנתי זקן. תאשימו אותי שאני לא דופק על השולחן ומבקש העלאה במשכורת. איך אני יכול לב

  ישנם ימים שהשתיקה יפה להם. ישנם ימים שהרצון לצעוק, לבעוט ולכסח יפה להם. ישנם ימים שהרצון להיעלם מעל פני האדמה הם חזקים. ישנם ימים שאני רק מבקש לקבל חיבוק, לשבת עם משהוא בשתיקה ממושכת ישנם ימים שאני רק מבקש לצעוק, לנסות לבכות - ששכחתי כבר לבכות כבר כמעט עשור ישנם ימים שאני מרגיש צעיר ויפה ישנם ימים שאני מרגיש זקן ודואב ישנם ימים שאני בקו התפר בין השנים. ישנם ימים ורגעים שאני מבקש להיות בין חברים וישנם ימים ורגעים שאני בורח מהם ישנם ימים שאני מבקש להיעלם מעל פני האדמה. ************* על השביל עלי שלכת מסמנים לאן ללכת גם הרוח שמושכת מבשרים שבא הסתיו ערב ועוד לא הגעת מאחר לבוא הביתה ואפילו שנשבעת משהו שונה עכשיו תן לי יד אם אתה שומע בודאי גם מתגעגע בוא אלי תיכף אשתגע כאן לילה בא ורוצה לצרוח שתשמע שכבר אין לי כוח ואולי כך אוכל לברוח קצת במעיל שלך עוטף את עצמי ומרחף רק הבטן ששורפת מחזירה אותי לכאן תן לי יד אם אתה שומע בוודאי גם מתגעגע בוא אלי תכף אשתגע כאן לילה בא ורוצה לצרוח שתשמע שכבר אין לי כוח ואולי כך אוכל לברוח קצת אין יותר עלי שלכת וכבר אין לאן ללכת הדמעה עכשיו נשפכת מבין שאין אותך ת

בילדותי כעסתי על הרבה מאוד דברים קטנים שהיו אז חשובים לי מאוד. כעסתי שנולדתי עם שיער שחור ומקורזל. כעסתי שנולדתי עם עיניים חומות ולא עם עיניים כחולות. כעסתי שהייתי ילד שמן וחנון. רציתי להיות כמו השחקנים החסונים, בהירי עיניים והשיער החלק והבלונדיני. ולא רק השחקנים אלא כמו בני כיתתי המקובלים שהיו. אז קרה מה שקרה בילדותי שכתוצאה מכך עברתי חרם כיתתי ושכבתי. הדברים הללו יצרו אצלי קרע עמוק וחוסר אימון משווע מצד אחד והרצון להיות מקובל מצד שני. בילדותי לא השלמתי עם הופעתי החיצונית. בניתי מסביבי חומה מבטון. פיתחתי חוש הומור ציני עד כדי כאב שמלווה אותי עד היום, ישנם אנשים שנהנים מהחוש הומור הזה וישנם כאלה שנפגעים ממנו. בעצם, צעקתי באמצעות החוש הומור הזה: זה אני וזה מה שאני על אפכם ועל חמתכם. עם השנים למדתי לקבל את עצמי כמות שאני. התגברתי על המקרה שעברתי בילדותי והשארתי אותו רחוק רחוק בעבר. הבנתי שיש לי חוסן נפשי חזק יותר מהחוסן הגופני. הרחקתי את עצמי מאחרים שלא רצו את קרבתי בגלל עצם היותי גיי. לא הצטערתי על כך. מי שלא רוצה את קרבתי שייבושם לו, יבוא היום מתישהוא שהוא ירדוף אחריי. בעשר השנים האחרו

טוב אז הגיע הזמן שאני אסביר מה זה הפרופיל הזה. היי לכולם, אני ישראל בן אדם בדיוק כמוכם וכמוכן....... לפני יותר מעשור יצאתי מזוגיות שהייתי מאורס בה לגבר הכי מדהים בעולם (ככה חשבתי אז) וכשזה נגמר התחלתי להבין לאט לאט עם איזה צרה הייתי יישן כל לילה. אז החלטתי לפתוח פרופיל כתיבה קצת אחר (כי כזה אני) פרופיל כתיבה שיאפשר לי לשפוך את מה שיושב עלי וכשזה ישתחרר ממני אני פשוט אפסיק אותו.....המה מה..... אחרי שנה שלמה של כתיבה מתוך חדרי ליבי הבנתי שזאת אותה האהבה של כולנו ואלה רק אנחנו שמתחלפים. לאט לאט הפרופיל הזה התחיל לקבל אופי משל עצמו ופתאום הבנתי שאני לא כותב רק את מה שאני מרגיש אלה אני כותב גם את מה שעובר ועבר עליכם/ן שזה בעצמם על כולנו ואז עלתה לי השאלה לראש האם למחוק אותו.....? אם לומר את האמת הרגשתי צורך להמשיך לכתוב את אשר על ליבנו כי כולם מחביאים את הרגשות שלהם וזה כולל אותי, אז המשכתי..... למרות כל ההערות או ההראות שלכם לאט לאט הבנתי שהנושא שאני כותב עליו הוא בעייתי נורא *אהבה/אכזבה ואז הבנתי למה כולם מפחדים להוציא את זה החוצה, להיות שקוף זה להיות פגיע כי זה קשה נורא בעולם של היום לה