יומני היקר
יומני היקר, כל פעם שאני מפרסם פרק בבלוג שלי זה לאחר התחבטויות רבות ומרובות מה לכתוב, האם יבינו אותי, האם יקראו בכלל את הפרק? לאחר שאני מגלה שלא קוראים בכלל או שקראו מספר אנשים מועט אני מתאכזב: כגודל הציפיות גודל האכזבות. כבר שמעתי טיעונים ש - "הפרקים שלך ארוכים ואין לנו סבלנות" "אנחנו דווקא קוראים" - טיעונים לא משכנעים בכלל. לא אותי. כתיבה היא לא בהכרח מדיכאון או מעצב! כתיבה היא משהו בשביל הרגשה טובה. זה אומר שאנחנו כותבים כי למדנו הרבה מהחיים ואנחנו שמחים לשתף ולספר כדי שידעו ויבינו אותנו. כתיבה משחררת את כל מה שהצטבר לנו בפנים. בעצם אנחנו מתרגמים רגשות למילים. כל מה שיש לנו בפנים אנחנו פשוט מוציאים החוצה, וזה לא בהכרח מעצב.. אלה מחוכמת חיים וניסיון שהצטברו לנו מכל מה שעברנו. כתיבה באה מהפצעים שתמיד ישארו לך כל החיים..... זה לא כי אתה עדיין מדוכא ועצוב וזה לא כי אתה לא ממשיך הלאה..... אלה כי הפצעים תמיד ישארו.... אבל אתה למדת להמשיך הלאה ולמדת המון ממה שעברת. אתה לוקח את זה למקום טוב, לטובה ולומד מכל זה, וזה למה אנחנו כותבים, כדי שגם האחרים יבינו וילמדו ממה שעברנו,