זה אני

כשאתה נכנס למקום עבודה חדש - ברכות לתפקיד החדש. בהצלחה. אתה אמור ללמוד להכיר את המערכת. את הנוהלים שלה. את צוות העובדים של המערכת - הכפופים לך ואלה שעובדים איתך. אף לבצע שיחות של אחד על אחד עם העובדים לכפופים לך במחלקה. אתה לא אמור להפגין שרירים כבר מהיום הראשון ולא משנה כמה שנים אתה בתחום, 12 / 20 / 30 שנה. לפחות בחודשיים הראשונים אם לא בשלושה חודשים הראשונים אתה אמור לסתום את הפה, לפחות. אתה רוצה לבצע שינויים במחלקה שלך? סבבה, זה מבורך רק אחרי שאתה לומד את המערכת למרות דרישות המנהלים שמעלייך. מנהל חדש / עובד חדש כאחד. עבדתי במקום עבודה שמהיום הראשון הפגנתי שרירים, נתתי לכולם את ההרגשה שאני יודע את העבודה ומהר מאוד הראו לי את הדלת החוצה. כי נכשלתי בלהכיר את המערכת, בלהכיר את הצוות המנהלים ואת העובדים (הכפופים אליי ושעובדים איתי). לא השכלתי להבין שמה מתנהל במערכת X לא מתנהל ככה במערכת Y: כל מערכת היא יחודית לעצמה. גם אני הייתי סגן מנהל, ממלא מקום מנהל מחלקה ומנהל תורן בסופי שבוע. גם הקמתי את המחלקה במלון חדש על כל הקושי שבעניין וזה היה אתגר בעיניי. למדתי המון מהשלב הזה, מקצועית ואישית.

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי שאני נמצא על פתיל קצר לא מסוגל לחייך, לא מסוגל להצחיק ולצחוק, לא יכול להכיל את האחרים, כל דבר, כל משפט מקפיץ אותי רק רוצה לשבת בשקט שלי, להירגע, לעשות חשבון נפש, סיכום ביניים. מרגיש ששום דבר לא הולך לי כמו שצריך, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. תיסכולי הפוסט טראומה צפים להם מחדש, הידיעה שאף אחד ואף אחת יכולים להבין אותי ואת מה שאני מרגיש. מרגיש OUT OF BLUE. רק רוצה לצעוק צעקת "תראו אותי. תקשיבו לי. רע לי. תעזרו לי". ************************************* לסוקרטס הייתה טכניקה להתמודדות עם אנשים מעצבנים… האם אי פעם הייתם במהלך ויכוח שהאדם השני רק צועק כדי להוכיח שהוא צודק? אין דבר יותר בלתי נסבל, נכון? יום אחד סוקרטס הותקף על ידי גבר. הוא היה אדם חצוף ולא תרבותי, שאפילו נתן לו סטירה במהלך הויכוח. גם היום יש הרבה אנשים כאלה…כשהם לא יודעים איך להצדיק את הרעיונות שלהם, הם הופכים לתוקפניים. אבל איך סוקרטס הגיב? הוא לא עשה כלום! לא צעק לא הגיב באלימות. הוא לא עשה כלום. אחד מתלמידיו שאל על התנהגותו של סוקרטס, והפילוסוף הדגול ענה: "אם חמור היה ב

מאז 7 באוקטובר 2023 נפלו 2 אנשי כוחות הביטחון הישראלים, מני רבים, שהייתי רוצה להתייחס אליהם. הם לא היו רק 2 גברים ששירתו בגאווה את המדינה ושמרו על ביטחונה ועל תושביה. הם היו גייז. אחד היה נשוי והשני עמד להתחתן. שניהם במותם השאירו את בני זוגם אלמני פעולות האיבה / מלחמות. שניהם השאירו את בני זוגם עם חור גדול בלב, עם אהבה גדולה, עם זיכרון מתוק - מר. אף אחד לא יכול להיכנס לנעליים שלהם. אף אחד לא יכול להבין את מה שעובר עליהם. למה אני מתייחס לנושא? לא רק בגלל שאני גיי. לא רק בגלל שאני מזדהה עם אותם שני בני הזוג נותרו עם חור גדול בלב שעכשו הם מוגדרים אלמני מערכות ישראל. אלא בגלל שלא נשמע קול אחד מהממשלה שהזדהה עם המשפחות האבלות. שלא לדבר שלא נשמע תגובה מצידו של יושב ראש הכנסת שהוא גיי, נשוי לבן זוגו ואבא לשני ילדים שבאו לעולם בהליך פונדאות מורכב. לא נשמע קול אחד שמתנצל מכיוון אותם אלה שהסיתו, גידפו, קיללו כנגד האוכלוסיה הגאה (לא הקהילה כי אנחנו שייכים לכלל האוכלוסיה). הראשון שנפטר היה איש צבא מרשים במותו, אם יורשה לי להחמיא לזכרו ולבן זוגו. שר הביטחון יואב גאלנט לא היה בהלוויה. השני, שרק השבו

את הפרק הזה בבלוג שלי כנראה לא אשתף אותו. לפחות בין החברים ומשפחה שאותם אני משתף. לא בגלל שאני לא רוצה לשתף אלא בגלל שהבנתי שאותם זה לא מעניין יותר מה עובר עליי: כל אחד בענייניו. **************************************** ערב ראש השנה התשפ"ה. השנה קשה מאוד לאחל "חג שמח. שנה טובה" אחד לשני כשישנם עדיין 101 חטופים בעזה ויותר מ - 360 ימים בשבי ושנה אל תוך המלחמה. השנה קשה מאוד לאחל "חג שמח. שנה טובה" אחד לשני כשישנם עדיין מפונים מהבתים שלהם ושוהים בבתי מלון. השנה קשה מאוד לאחל "חג שמח. שנה טובה" אחד לשני כאילו אין עדיין פיגועים. אין אווירת חג בחוץ כמו שהייתה בכל השנים. חג עצוב מאוד. ל בגלל המצב הביטחוני וההתרעות הגבוהות לירי רקטות וכטב"מים ולפיגועים הרחובות יהיו גם ריקים מאנשים (אולי יהיו כמה רוסים שלא חוגגים את ראש השנה) החלטתי יחד עם אמא שלי שאני לא אגיע אליה לאכול את ארוחת ערב חג ראשון של החג. מה גם מזג אוויר מתחיל להתקרר ופה אמא שלי ובצדק מפחדת שלא אתקרר, לא בא לי לחלות שוב במיוחד לא בדלקת ריאות. די עצוב לי מאוד מכל המצב הזה. זה רק ממחיש לי כמה א

אני יודע שהשמש לא זורחת לי מהתחת. גם לי קשה בימים האחרונים, מבחינה ריגשית וגם מבחינה פיזית.  לא מצפה מאף אחד שיבין את זה, ציפיות יש רק על הכריות. בכל זאת אני רוצה לקבל כתף שאני יכול לשים עליה את הראש ולבכות. אני מפחד שיקרה לי משהו בבית ואף אחד לא יידע. אני מפחד להתפרק מבלי שאף אחד לא ישים לב לזה. מאז ה - 7 באוקטובר 2023 מצאתי את עצמי חסר אונים עם פחד קיומי נוראי. תכלס, כבר לא יכול לצפות בחדשות ולשמוע עידכונים חדשותיים. סוג של חרדה קיומית. לצערי הרב, חבר שחשבתי שהוא חבר קרוב גם הוא נמצא בלופ אישי שלו, גם הוא עובר תקופה לא קלה בחייו. לא יכול להיות אופטימי. לא יכול לצפות שמחר - מחרתיים יהיה יותר טוב. אני מודע לכך שרוב האוכלוסיה נמצאת בחוסר וודאות קיומית. גם אם אמורה להיות עזרה מביטוח לאומי זו לא בדיוק עזרה: מה אמור לקרות? האם אני צריך להתאבד או לשרוף את עצמי למוות כמו איציק סעידיאן? הלו......... אני מתחרבש עם עצמי, נמצא על רכבת הרים שלא מפסיקה לדהור בלי הפסקה. לא יכול כבר להכיל את הרגשות של אמא שלי. את הדאגה למצבה הבריאותי. את הקפריזות שלה. אני ציפיתי, מצפה, שאדם קרוב אליי כמוה תדע גם להק

מה בי מזמין חדירה ללא הסכמה? אז איך זה מרגיש ליפול פעמיים בפח של אנשים נרקסיסטים וגם להיות קורבן אונס? ובכן, בושה. לפני כמה ימים עצרתי רגע כדי לשאול את עצמי כמה שאלות קשות. מה בי הזמין ואפשר לאנשים האלה לפגוע ולנצל אותי ככה? אז רגע לפני שאני צולל לניתוח של הדברים, חשוב לי להדגיש שאני לא מצדיק את ההתנהגות של הטורפים, הערפדים האלה. אני גם רוצה להבדיל מקרי אונס בחטף או באיומים מהאונס שעברתי בגיל 9 שהדרך לרגע האלים עצמו (ללא הסכמה מובהקת מילולית) הייתה מלאה בנורות אזהרה ודגלים אדומים. מעבר לזה כשמדברים על קורבנות אונס הרבה פעמים נוכחת תחושת אשמה חזקה ולא רציונלית, שיכולה אף להוביל לאידיאליזציה של האנס במקרים מסוימים. זה לא מה שאני מנסה לעשות כאן. את הטיפול שלי קיבלתי (וממשיך לקבל) ומאוד חשוב קודם כל לעבור דרך הכאב, הכעס ולהבין שמה שנעשה לי הוא ניצול, פגיעה וכן הלאה.. הסיבה שאני ניגש לשאול את עצמי שאלות של אחריות אישית היא כי אני מאמין שיש כאן שיעור רוחני גדול סביב גבולות וחיבור למצפן הפנימי (הגוף). מעבר לזה כשאני לוקח אחריות על הסיפור שלי אני בעצם מזדכה מחדש בתחושת הביטחון והערך שלי (שלא ה

מאז השבת השחורה (7.10.2023) הגעתי לכמה וכמה תובנות: 1. החברה השתנתה לה לחלוטין. תהליך השינוי התחיל בגל הראשון של הקורונה רק שאותה השבת השחורה העמיקה את השינוי. לאף אחד כבר לא אכפת מאחר חוץ מהתחת של עצמו. מי שחשבתי אותו לחבר הוא בעצם לא חבר. כל אחד ואחד לחייו. לא מעוניינים לעזור, להושיט יד. 2. כשמאלן לשעבר, כמי שתמך במפלגת "העבודה" של רבין ופרס ז"ל, הפנמתי יותר ויותר שאין אימון בערבים ושהם לא רוצים בשלום ולא משנה מה תעשה עבורם אלא רק בלהשמיד אותנו (פסגת אהוד ברק כראש ממשלה - הנשיא קלינטון - יאסר ערפאת המחישה לי את זה טוב טוב). 3. החיים הם לא סרט שיש בו HAPPY END או סיפורי אגדות. הם בעצם מלחמה אחת מתמשכת ומתמשכת. אתה לא יכול לשנות אותם ואת האנשים. מה שכתוב זה מה שכתוב, לטוב ולרע. 4. לעולם, אבל לעולם, סטרייט לא יהיה גיי ולהיפך. זה שאני מתאהב במי שהוא לעולם לא יהיה גיי זו בעיה אחת גדולה שלי. 5. תוסיפו את העובדה שהדעות הפוליטיות הקצינו בצורה מפחידה. החברה הקצינה את דעותייה. דהיום אני לא יכול להביע את דעותיי מבלי לחשוש שמא הצד השני ייקבל עליי את הסיבוב. בנוסף, גם הפחד להגיד שא

הוא גבר בן 55 וחצי, למרות שהוא לא נראה לגילו. נו........ טוב הוא ניחן בגנטיקה וגם מקפיד על ניקיון פניו פעמיים ביום כשכל פעם פעמיים. הוא יושב צפון בביתו כמעט שבוע. הוא רק התחיל לעבוד במקום עבודה חדש לפני שבועיים כשהוא עם שיעולים וחום גבוה. רק אתמול הועיל ללכת להיבדק אצל רופאת המשפחה שלו שמן הסתם כעסה עליו שהוא הזניח את הבריאות שלו ושלחה אותו במיידי לעשות צילום רנטגן חזה ובדיקות דם. מן הסתם, לפי תוצאות בדיקת הרנטגן, על פי מה שהוא הבין, הוא סובל שוב מדלקת קרום הריאה השמאלית. כמובן, ללכת לעבודה הוא לא יכול. את בדיקות הדם הוא כבר עשה על הבוקר. הוא כל כך מפחד מהמחשבה ששוב יש לו דלקת קרום השמאלית שזה אומר שוב לשבת בבית עד להחלמה ואז הוא מסתכן בלאבד את מקום העבודה החדש שלו. ולמצוא מקום עבודה חדש בגילו המתקדם זה קשה מאוד. מצד שני, להכנע ללחצים של אמו בת 80 פלוס ללכת לעבוד בכל מחיר גם אם אתה גוסס רק בגלל שזה מקום עבודה חדש זה מרתיח אותו כי נשאלת השאלה: מה הועילה דעתך למצבו הבריאותי עכשו? הוא חולה בדלקת קרום הראיה השמאלית ואם הוא לא היה נבדק והיה סוחב את זה הוא היה עלול למות. הוא אומר לעצמו: &quo

זהו פרק של פריקה. (בעצם איזה פרק בבלוג שלי הוא לא פריקה??) ******************************** כמו כל שנה במהלך 12 שנה האחרונות הגיע יום השנה לפטירתו בטרם עת של אבי. היום אם הוא היה בחיים הוא היה אמור להיות בן 89. הוא לא היה מתענג, בלשון המעטה, על המצב של המדינה שכל כך אהב. כמו כן, הוא היה מודאג ממצב הבריאותי של אימי. בהלווייה שלו בכיתי בטירוף. רצתי בין אמא שלי לבין הקבר שלו. בדיעבד, כפי שסיפרו לי, בשלב מסויים תפסה אותי בת דודתי הגדולה - שעם השנים נותק הקשר בינינו - ולפתה אותי מהחשש שאני אפיל את עצמי אל תוך הקבר שלו. בשבעה בכיתי אולי שלוש פעמים. כשקמנו מהשבעה הפסקתי לבכות. לא יכולתי לבכות יותר מאז. כמה שהתחננתי בפני רופאת המשפחה שלי דאז שתיתן לי איזה כדור שאוכל לבכות לא היה כדור כזה, לטענתה. שש שנים אחרי פטירתו חטפתי את מחלת הסרטן בערמונית דרגה 3 לפני דרגה 4 (שזה אומר כריתה). למזלי תפסנו את המחלה בזמן, ללא ספק. כשהבראתי ויצא לי לדבר עם הרופאה שלי על זה הזכרתי לה את התחינות שלי בגין כדור על מנת לבכות ולא היה וכתוצאה צברתי פנימה אז המצב הנפשי - רגשות האשם שלא הייתי מספיק אסרטיבי בלהציל את א

הרבה לא מבינים וגם יבינו אותי. כמו שכל אחד מבקש שידברו אליו בכבוד: לא ישפילו אותו וגם לא יפגעו בו גם אני דורש את זה. זה כבר לא עניין של אגו. זה עניין של כבוד של אדם לאדם.  נראה שמאז הגל הראשון של הקורונה החברה איבדה את זה, כמו שהיא איבדה הרבה מאוד דברים. שוק העבודה  מצפים מהעובדים שיעשו תמורת שכר מינימום אלף ואחד דברים. המנהלים, גבר או אישה, מדברים בצורה לא מכבדת לעובד. אותם מנהלים חושבים שהעובד, גבר או אישה, תלוי בחסדו הטוב. כשיש מועמד רלוונטי שמציע את עצמו למשרה שואלים אותו על הקפיצות בין מקומות העבודה בצורה בוטה וישירה מבלי שום טקט וכשאותו מועמד מסביר שההפסקה של שנתיים / שנתיים פלוס זה בגלל בעיה רפואית אישית / משפחתית אותו מראיין אינו מתנצל, אינו מגלה אמפתיה גם אם היא שיקרית ומזוייפת.  מחירים ברשתות ובמכולות  מעמירים שחקים והשכר נשאר אותו דבר. מקומות עבודה  גם אם ישנו עובד, גבר או אישה, שמתלונן על הטרדה מינית במקום העבודה בפני מנהל מאותו מין (גבר לגבר אישה לאישה) והמוטרד אינו פונה לממונה על חוק ההטרדות המיניות במקום העבודה מסיבותיו הוא ולרוב זה לא נוח לו (במידה וזה גבר) עם מנהלת איש

אנחנו כבר במאה ה - 21!!!!!! ועדיין........ ישנם גברים סטרייטים שמפחדים להיות בקשר חברי, ידידותי, עם גייז. לא ברור מדוע אולי פחד לא מודע. "רק על עצמי לספר ידעתי" כדברי השיר של רחל המשוררת: נכון, ישנם כמה וכמה גברים סטרייטים חתיכים אבל לא טורח להטריד אותם מינית, לא מנסה להתחיל איתם כי אני מכבד אותם על מי שהם ומה הם. לא חושב אפילו על הכיוון הזה בכלל. זה מקומם. זה מפריע. מה רוצה כל אדם באשר הוא? להיות מוקף בחברים וחברות. לא להיות לבד בעולם. כמו שאני לא מנסה לשנות אותם כך אני מצפה מהצד השני לא לשנות אותי. הגרוש שלי תמיד טען שאצל כל גבר סטרייט יש אחוז מסויים של הומואיות רק שצריך לעורר את זה. אני לא מחזיק בדעה הזאת בכלל. גם אם אני מכיר מי שהוא שהוא גיי דרך אחד מרשתות החברתיות הוא מהר מאוד נעלם ונאלם דום בטוענות שווא. זה קרה לי לא פעם ולא פעמיים. לא שאני נותן לזה חשיבות מסויימת. ************************* חודש השנה של אבי ז"ל התחיל. 12 שנה מאז שאבי נפטר בהפתעה. הגעגועים מתגברים להם מיום ליום. הטענה שהזמן עושה את שלו ממש לא נכונה. כמובן שאני נמצא במערבולת רגשות גבוהה, מצבי רוח משת