אני ראוי
מה בי מזמין חדירה ללא הסכמה?
אז איך זה מרגיש ליפול פעמיים בפח של אנשים נרקסיסטים וגם להיות קורבן אונס? ובכן, בושה.
לפני כמה ימים עצרתי רגע כדי לשאול את עצמי כמה שאלות קשות.
אז רגע לפני שאני צולל לניתוח של הדברים, חשוב לי להדגיש שאני לא מצדיק את ההתנהגות של הטורפים, הערפדים האלה. אני גם רוצה להבדיל מקרי אונס בחטף או באיומים מהאונס שעברתי בגיל 9 שהדרך לרגע האלים עצמו (ללא הסכמה מובהקת מילולית) הייתה מלאה בנורות אזהרה ודגלים אדומים. מעבר לזה כשמדברים על קורבנות אונס הרבה פעמים נוכחת תחושת אשמה חזקה ולא רציונלית, שיכולה אף להוביל לאידיאליזציה של האנס במקרים מסוימים. זה לא מה שאני מנסה לעשות כאן.
את הטיפול שלי קיבלתי (וממשיך לקבל) ומאוד חשוב קודם כל לעבור דרך הכאב, הכעס ולהבין שמה שנעשה לי הוא ניצול, פגיעה וכן הלאה.. הסיבה שאני ניגש לשאול את עצמי שאלות של אחריות אישית היא כי אני מאמין שיש כאן שיעור רוחני גדול סביב גבולות וחיבור למצפן הפנימי (הגוף). מעבר לזה כשאני לוקח אחריות על הסיפור שלי אני בעצם מזדכה מחדש בתחושת הביטחון והערך שלי (שלא הכל מחוץ לידיים שלי, אני לא קורבן של החיים).
אז מה גורם ליפול שוב לידיים של נרקסיסט?
לפני הכל הם אנשים מאוד מניפולטיבים והם יודעים לשמור על מאזן שכזה שהם יקבלו מכם כמה שיותר וייתנו לכם את המינימום שישמור על האשליה שאיכפת להם מכם. הערך העצמי של האנשים האלה נשען על הטוב ותשומת הלב שאתם משקיעים בהם. וזה ממש על רגל אחת כי זה לא פוסט על מה זה נרקסיזם כהפרעת אישיות אבל אתם במרחק יוטיוב וגוגל לגלות אם תרצו. ואולי ארחיב על זה בפוסט אחר.
אז איך נפלתי שוב?
1. לא הבאתי לטיפול את מה שחוויתי במערכת היחסים בגיל 23 עם אדם כזה. התביישתי והדחקתי עד הרמה שאני בקושי זוכר מה קרה שם מלבד העוצמות של הכאב ופלאשים של תמונות בודדות. כשלא מטפלים הטראומה חוזרת כי לא נעשתה פה למידה וסגירת מעגל.
2. הטראומה פגעה לא רק באמון שלי באנשים וביכולת לייצר אינטימיות אלה גם באמון שלי בעצמי. האם אני יכול לסמוך על עצמי? על יכולת השיפוט שלי? כשנטשתי את מערכת היחסים המתעללת הראשונה נטשתי לא כי הבנתי מה אני עובר ועם מה אני מתמודד. נטשתי כי פשוט לא היה ניתן לשאת את הכאב והבילבול שהייתי מוכן לקבל את זה שאני לא ראוי ומשוגע לגמרי רק כדי לא להיות שם יותר. רק היום אני יודע להגיד שדברים שהאדם הזה אמר לי על עצמי המשיכו ללוות אותי במשך שנים. למשל - שמשהו לא בסדר עם הרגשות שלי. (gaslighting)
3. להיות אדם שנשען בעיקר על חשיבה ולא סומך על התחושות שבגוף. החשיבה יכולה להוביל אותי סחור וסחור ולהיות עיוור לגמרי מכיוון שלחשיבה נכנסים משתנים שלא תמיד אנו שמים לב אליהם. החשיבה טובה בלגרום לנו להאמין למה שאנחנו רוצים להאמין (מתחבר לנקודנה האחרונה - תמימות, רצון טוב ואמונה בטוב). אם אנחנו נשענים על החשיבה בלבד ואין את החיבור הזה למה שאנחנו מרגישים בגוף - נלך לאיבוד.
4. מודעות יתר, להיות אדם מלא בספקות. אם יש משהו שאני מודה עליו הוא שהלכתי בדרך האמיצה של להיות מודע יותר, לשים לב, לשאול את עצמי שאלות ולהטיל בספק. הדרך הזו הובילה אותי להיות האדם המפותח שאני היום, ללמוד מטעויות להשתפר ולא לחיות במחשבה שאני יודע הכל או שכל התנהגות שלי מיטיבה. עם זאת לקחתי את זה לקיצון. אם אני כל הזמן מטיל בספק את ההתנהגות שלי, בודק כל הזמן מה לא בסדר בי, זה בדיוק הלופ שהנרקסיסט רוצה לתקוע אותנו בו. וכמו ששמנו לב עם החשיבה, אם אני מחפש מה לא בסדר בי, אני אמצא - דבר שהנרקסיסט לא מסוגל לעשות (לבדוק מה לא בסדר בו, זה מאיים מדי על האגו השברירי שלו).
5. אמפתיה חמלה וסובלנות יתרה. אני באמת חושב שאמפתיה היא כוח העל שלי. עם זאת היא תקעה אותי בלופ של הנרקסיסט. למה? כי יכולתי לראות את הפצע שלו, את הכאב שלו, את הטראומות ילדות שהוא עבר שגרמו לו לפתח את הפרעת האישיות הזאת. ראיתי את האדם הנואש הריקני ששום דבר לא יכול למלא אותו וריחמתי עליו. עד כדי כך שהרגשתי אשמה לא להיות שם בשבילו או לנטוש אותו. מה שעצוב הוא שהוא לעולם לא היה יכול להפגין מידת אמפתיה כלפיי או להיות שם בשבילי כשבאמת הייתי צריך. חמלה זה דבר נהדר, אך איפה עובר גבול הסובלנות שלנו? האם זו אחריות שלי? אולי אפשר להבין את הכאב אבל לא על חשבוננו.
6. ערך עצמי לא גבוהה מספיק או סטנדרטים נמוכים. אז בוא נדבר על ערך עצמי בסוף כי לא נעים להודות בזה אבל כניראה לא הבנתי מה אני שווה שהייתי מוכן להסתפק בפירורים האלה.
7. רצון טוב, אמונה בטוב - עד תמימות. קשה לחיות את החיים בידיעה שמסתובבים בקרבנו טורפים, נצלנים שמוכנים לפגוע בנו עבור טובתם האישית. בשלב כזה או אחר אנו רוצים לפתוח את הלב שלנו מחדש, אנו רוצים להאמין בטוב ליבם של אנשים ובכוונותיהם הטובות של הסובבים אותנו. במקרה שלי נאחזתי כל כך חזק ברצון הזה עד שהפכתי להיות סוכן הטוב של הנרקסיסט, לזכור רק את הטוב ולשכוח מהרע שפוגש אותי יום יום.
אז למה אני מחבר את הסיפור עם הנרקסיסטים לסיפור של האונס..?
כי המקרים האלה מתחברים לי לנושא של גבולות ולשאלה המתבקשת - איך אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר? איך אנחנו יודעים מה הגבולות שלנו? והתשובה היא, אנחנו מרגישים אותם. איפה אנחנו מרגישים אותם? בגוף. זו תחושה שמסמנת לנו 'לא' או שמשהו לא בסדר. לפעמים היא חזקה ולפעמים היא עדינה. המחשבה מגיעה אחרי ולא תמיד תהיה מסונכרנת עם התחושה - פה יכול להיוצר בלבול.
זה למה עבודה עם הגוף במרחב טיפולי היא דבר כל כך עוצמתי. במציאות שדורשת ממנו להיות כל כך שכלתניים נוצר ניתוק גדול מהגוף עד שלא רק שאין אנו יודעים להרגיש את הגבולות שלנו, אין אנו יודעים לזהות את הרצונות שלנו (ספויילר - גם את הרצון מרגישים בגוף).
כדי לסמוך על אנשים אני קודם כל צריך לסמוך על עצמי שאוכל לזהות את הגבולות שלי ולנקוט בפעולה אם צריך. הדרך ליצור אמון מחדש באנשים היא קודם כל לבנות מחדש את האמון הזה בעצמי, שאדע שאהיה שם עבור עצמי ואשמור על עצמי.
*************************************************************************************
תחושה של ביטחון ובטחה בחיים, בשלומי, במצבי, ביכולותיי.
אני נהנה לשחק ולהשתתף בחיים ולא מפחד לקחת סיכונים.
אני מודע וקשוב לצרכים שלי.
אני יודע לשמור על עצמי ולעמוד על גבולותיי.
אני נהנה מהיופי והקסם הטמונים בכל רגע וזוכר לא לקחת דברים יותר מדי ברצינות.
רוצה להאמין שלאנשים כוונות טובות ושהם רוצים בטובתי.
אמת וענווה נצורים בליבי. מחשבות ורגשות זורמים דרכי וחולפים. אין לי שליטה, אני מתמסר.
יש שפע זמין ונגיש. אני בוגר, נעים, טוב לב, משפיע ומלא עוצמה.
יש לי המון מה לתת ולהציע.
אני נוהג בי ברוך ובחמלה.
אני רגוע מתוך חיבור למצפן הפנימי, לגופי, לכאן ולעכשיו.
אני ראוי לטוב שיש לחיים להציע. אני ראוי לנשימה זו.
יש לי מקום והוא גדל מיום ליום.
תגובות