חוסר אימון
מאז השבת השחורה (7.10.2023) הגעתי לכמה וכמה תובנות:
1. החברה השתנתה לה לחלוטין. תהליך השינוי התחיל בגל הראשון של הקורונה רק שאותה השבת השחורה העמיקה את השינוי. לאף אחד כבר לא אכפת מאחר חוץ מהתחת של עצמו. מי שחשבתי אותו לחבר הוא בעצם לא חבר. כל אחד ואחד לחייו. לא מעוניינים לעזור, להושיט יד.
2. כשמאלן לשעבר, כמי שתמך במפלגת "העבודה" של רבין ופרס ז"ל, הפנמתי יותר ויותר שאין אימון בערבים ושהם לא רוצים בשלום ולא משנה מה תעשה עבורם אלא רק בלהשמיד אותנו (פסגת אהוד ברק כראש ממשלה - הנשיא קלינטון - יאסר ערפאת המחישה לי את זה טוב טוב).
3. החיים הם לא סרט שיש בו HAPPY END או סיפורי אגדות. הם בעצם מלחמה אחת מתמשכת ומתמשכת. אתה לא יכול לשנות אותם ואת האנשים. מה שכתוב זה מה שכתוב, לטוב ולרע.
4. לעולם, אבל לעולם, סטרייט לא יהיה גיי ולהיפך. זה שאני מתאהב במי שהוא לעולם לא יהיה גיי זו בעיה אחת גדולה שלי.
5. תוסיפו את העובדה שהדעות הפוליטיות הקצינו בצורה מפחידה. החברה הקצינה את דעותייה. דהיום אני לא יכול להביע את דעותיי מבלי לחשוש שמא הצד השני ייקבל עליי את הסיבוב. בנוסף, גם הפחד להגיד שאני גיי מוצהר הוא חזק מאוד, עובדה: הסרתי את דגל הגאווה מהחזית של הבית שלי. בגלל שאני גיי ויש לי חבר שהוא סטרייט אני מפחד להגיד לו שאני אוהב אותו ברמה של בן אדם לבן אדם (חוץ מחבר אחד שהוא סטרייט ויודע שאני אוהב אותו כבן אדם ואני יודע שהוא אוהב אותי באותה רמה).
6. מפכ"ל המשטרה ודובר המשטרה שרק נכנסו לתפקידם מדברים שהם לא אוהבים לראות שני גברים מחזקים ידיים. זה רק ממחיש את מה שאני אומר. לא משנה כמה הם יתנצלו הדברים נאמרו. אני כאזרח יהודי - ישראלי, גיי, ששירת בצבא שירות צבאי מלא, שעשה מילואים עד לפני 16 שנה לא מרגיש בטוח להסתובב ברחוב. לא שאני הולך ברחוב עם סטיקר או סימן היכר אחר שאומר שאני גיי. אין ביטחון ברחובות שלא לדבר על ביטחון בגבולות המדינה.
אילו הן חלק מהתובנות שלי.
מה אני הולך לעשות עם זה? חד משמעית: כלום!!!!!! משום שהבודד לא יכול לשנות את כל העולם, את המדינה ואת החברה. לא מתכוון להיות נביא הזעם היושב בפתח העיר.
************************************
כל פעם שאני יושב בבית אני עושה סוג של ניקיון.
מקלף עוד רובד של שכבה מיותרת שמכבידה עליי. כמו לקלף בצל. הקילוף הזה בדרך כלל קורה לי תמיד בחודש אלול, חודש לפני חודש חגי תשרי.
מאז יום חמישי האחרון (12.9.24) בגלל התקפת שיעולים ונזלת אני לא הולך לעבוד, למרות שזהו מקום עבודה חדש בשבילי. במשך שבוע הסתובבתי עם השיעולים ועם הנזלת מחשש להיות מפוטר ממקום העבודה החדש. בדיעבד התברר שמצבי הרפואי החמיר וחטפתי דלקת ריאות. הבוקר קמתי עם צורך לרוקן את ארון הבגדים שלי מדברים שאין לי שימוש בהם. זה מה שעשיתי. הוצאתי מצעים וציפיות שאין לי בהם שימוש, בגלל שיש כרגע מיטה שהיא בגודל מיטה וחצי ואני משתמש במצעים וציפיות שמתאימות לגודל המיטה הזאת.
*************************************
התחושה הבוקר היא שאנחנו דוהרים לתהום בתוך אוטובוס ללא נהג.
שאין לנו מנהיגות ראויה.
ולא אסטרטגיה.
ואין לנו ביטחון.
עם שיוצא למלחמה קשה, ארוכה וכבדת ימים , צריך לראות לפניו גב של מנהיג אמין, סמכותי ובוטח.
ואנחנו רואים פוליטיקאי במשימת הישרדות שסופר אצבעות בכנסת ונוקם בשר ביטחון.
(אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל)
*************************************
תגובות