היו שלום, חייתי ביניכם

אני יודע שהשמש לא זורחת לי מהתחת.

גם לי קשה בימים האחרונים, מבחינה ריגשית וגם מבחינה פיזית. 

לא מצפה מאף אחד שיבין את זה, ציפיות יש רק על הכריות.

בכל זאת אני רוצה לקבל כתף שאני יכול לשים עליה את הראש ולבכות.

אני מפחד שיקרה לי משהו בבית ואף אחד לא יידע.

אני מפחד להתפרק מבלי שאף אחד לא ישים לב לזה.

מאז ה - 7 באוקטובר 2023 מצאתי את עצמי חסר אונים עם פחד קיומי נוראי. תכלס, כבר לא יכול לצפות בחדשות ולשמוע עידכונים חדשותיים. סוג של חרדה קיומית.

לצערי הרב, חבר שחשבתי שהוא חבר קרוב גם הוא נמצא בלופ אישי שלו, גם הוא עובר תקופה לא קלה בחייו.

לא יכול להיות אופטימי. לא יכול לצפות שמחר - מחרתיים יהיה יותר טוב. אני מודע לכך שרוב האוכלוסיה נמצאת בחוסר וודאות קיומית. גם אם אמורה להיות עזרה מביטוח לאומי זו לא בדיוק עזרה: מה אמור לקרות? האם אני צריך להתאבד או לשרוף את עצמי למוות כמו איציק סעידיאן? הלו......... אני מתחרבש עם עצמי, נמצא על רכבת הרים שלא מפסיקה לדהור בלי הפסקה.

לא יכול כבר להכיל את הרגשות של אמא שלי. את הדאגה למצבה הבריאותי. את הקפריזות שלה. אני ציפיתי, מצפה, שאדם קרוב אליי כמוה תדע גם להקשיב לי, להכיל אותי. מהדהד לי אותו משפט שהיא אמרה לי אחרי שהתעוררתי מהניתוח של יד שמאל והועברתי לחדר "אני לא יכולה לדאוג לך. אני לא יכולה לטפל בך".

אין עזרה כלכלית מהמדינה בשכירות כי אני לא עומד בקריטריונים של המדינה, למרות שאפשר להחריג לפעמים.

מענק מדינה - אם אתה לא בן 55 ואם אין לך ילדים שסועדים לשולחנך כי אתה פאקינג גיי אתה לא יכול לקבל מענק עבודה. בעוד שאנשים אחרים שהם עברו את גיל 55, גרושים / גרושות, ילדים מעל 19 בני לאום אחרים (ערבים מוסלמים) הם  כן מקבלים.

שלא לדבר על שאין זוגיות. קשה למצוא זוגיות אמיתית, כנה, אוהבת, מכילה, תומכת. אני מקנא בזוגות חד מיניים שהם מאושרים למרות הוויכוחים אבל ישנה שם אהבה, מכילה, תומכת, מכילה, אמיתית ללא אנטרסים.

הרגשה שנזרקתי לכלבים, לרחוב.