הדם שלי אדום גם כן

מאז 7 באוקטובר 2023 נפלו 2 אנשי כוחות הביטחון הישראלים, מני רבים, שהייתי רוצה להתייחס אליהם.

הם לא היו רק 2 גברים ששירתו בגאווה את המדינה ושמרו על ביטחונה ועל תושביה. הם היו גייז. אחד היה נשוי והשני עמד להתחתן. שניהם במותם השאירו את בני זוגם אלמני פעולות האיבה / מלחמות. שניהם השאירו את בני זוגם עם חור גדול בלב, עם אהבה גדולה, עם זיכרון מתוק - מר. אף אחד לא יכול להיכנס לנעליים שלהם. אף אחד לא יכול להבין את מה שעובר עליהם.

למה אני מתייחס לנושא?

לא רק בגלל שאני גיי.

לא רק בגלל שאני מזדהה עם אותם שני בני הזוג נותרו עם חור גדול בלב שעכשו הם מוגדרים אלמני מערכות ישראל.

אלא בגלל שלא נשמע קול אחד מהממשלה שהזדהה עם המשפחות האבלות. שלא לדבר שלא נשמע תגובה מצידו של יושב ראש הכנסת שהוא גיי, נשוי לבן זוגו ואבא לשני ילדים שבאו לעולם בהליך פונדאות מורכב. לא נשמע קול אחד שמתנצל מכיוון אותם אלה שהסיתו, גידפו, קיללו כנגד האוכלוסיה הגאה (לא הקהילה כי אנחנו שייכים לכלל האוכלוסיה).

הראשון שנפטר היה איש צבא מרשים במותו, אם יורשה לי להחמיא לזכרו ולבן זוגו. שר הביטחון יואב גאלנט לא היה בהלוויה.

השני, שרק השבוע קברנו אותו, היה איש משטרה. בהלוויה של האחרון השר לביטחון הפנים ולענייני הפיתות בן גביר לא טרח להגיע להלוויה. סיבותיו איתו (לא שאני מצדיק אותו או בעדו) בטח חשש שיטרידו אותו מינית (לא שהייתי נוגע בו עם קצה של גפרור).

כל אלה שלא פצחו את פיהם עכשו אחרי מותם שוכחים דבר אחד: הדם שלנו לא פחות אדום מהדם שלכם. הדם שלכם אינו כחול, כמו שאתם מתיימרים.

כלל האוכלוסיה יודע להגיע למצעד הגאווה שמתקיים בתל אביב כל שנה בכדי להנאות מהמסיבה המרכזית שמתקיימת, אבל להוציא גינוי הזדהות פתאום כולם שומרים על זכות השתיקה. ממלאים את פיהם במים. הצביעות חוגגת לה.

צביעות לשמה.