פרידה

ביום חמישי האחרון (19.12.24) נפטר לי פצ'וצ'ו בידיים.

בן 14 במותו. אימצנו אחד את השני לפני 11 שנה.

אימצתי את פצ'וצ'ו בתום שנת האבל על אבי ז"ל. תמיד הרגשתי שיש בו נשמה של בן אדם ולא של חתול: משום מה הרגשתי שאבי מלווה אותי בדמותו של פצ'וצ'ו. הוא ליווה אותי בתקופה שהתגלה לי הסרטן וטיפולי ההקרנות שהובילו אותי להחלמה מלאה. גם בתקופה של ריסוק יד שמאל וטיפולי הפיזיותרפיה הוא ליווה אותי. גם במעברי דירות שלפעמים לא היו קלים בכלל, מבחינתי.

ידעתי מה הוא רוצה. הרגשתי אותו. תמיד כשחזרתי הביתה הוא בא אליי בריצה וקיפץ עליי. היה לנו טקס: תמיד רצה שאני אלטף אותו, הוא ריחרח אותי, תמיד חפן את ראשו בכף ידי ואז היה קופץ על השיש במטבח מריח את האוזן שלי ותוחב את אפו לכיוון האף שלי. היו תקופות שהיה אוהב לשתות מים מהברז ותקופות שהיה שותה מקעריות המים שלו. גם הרגשתי תמיד מתי יבוא השלב שהיה מקיא את כדורי השיער שלו ולא כעסתי עליו זה היה כל כך ברור לי ותמיד שידרתי רגיעה שהכל בסדר. כשהיה מריח שאני הולך לאכול עוף היה מחכה שאני אתן לו כמה חתיכות אחרי שחיממתי אותו גם חתיכות בשר וזה בנוסף לאוכל הרטוב והיבש שלו. פצ'וצ'ו היה חתול סיאמי מאוד נוח. חתולים סיאמים בכלל על פי מחקר שעשיתי ופצ'וצ'ו בפרט סובלים וסבלו מדרכי השתן. לכן, חשוב מאוד להקפיד על שתייה מרובה של מים ותזונה של אוכל יורינרי. במשך כל השנים זה מה שהקפדתי.

בשבוע האחרון לחייו חלה ירידה במצבו ולא הבנתי למה. היה שותה יותר מים פחות אוכל את האוכל היבש שלו והרטוב שלו אם בכלל. יום קודם לפטירתו הוא הלך לישון במנשא שלו כך עזבתי את הבית כשיצאתי לעבודה. כשחזרתי לא מצאתי אותו במנשא וגם לא מצאתי אותי יישן על הכורסאות בסלון הוא לא ענה לי בכלל וגם לא בא לקראתי. בסוף מצאתי אותו ליד השירותים שלו שוכב על הריצפה על הצד כשאחת הכריות בסלון נפלה יחד איתו, כנראה. כשהרמתי אותו הוא דפק יללה כואבת אבל הוא נרגע כשהבין שזה אני. מיששתי אותו לוודא שהכל בסדר איתו לא הרגשתי שום דבר שבור לו. השכבתי אותו על השמיכה שכל כך אהב אותה בחורף ומיד כיסיתי אותו כי הוא קר וליטפתו אותו הרבה מתחת לשמיכה. בשלב מסויים נכנסתי להתרחץ וכשיצאתי הוא המשיך לישון מתחת לשמיכה ועלייה. זה היה מוזר לי מאוד: המים בקעריות מים שלו והאוכל היבש שלו היו באותה כמות שהשארתי כשיצאתי לעבודה. חשבתי לתומי שהוא לא מרגיש טוב ושזה יעבור לו. באותו לילה היו אזעקות הוא לא התרגש, כהרגלו. הוא גם לא העיר אותי בכלל במהלך כל הלילה שזה היה גם מוזר, כי בדרך כלל הוא היה מעיר אותי כשרצה לשתות מים או לאכול או לגשת לשירותים הוא רצה את הנוכחות שלי, הפעם זה לא היה. בבוקר, כשקמתי הכנתי לעצמי ארוחת בוקר הוא הרגיש שאני ער הוא ילל קצת ניגשתי אליו וליטפתי אותו. הוא לא רצה לאכול. במהלך שטיפת הכלים הוא שוב ילל קצת ואז ניגשתי אליו הרמתי את השמיכה וכשהרמתי אותו הרגשתי שהחלק האחורי שלו (אזור הטוסיק) רטוב וכל השתן שלו יצא החוצה עליי. השכבתי אותו על הרגליים שלו וליטפתי אותו. בשלב זה הוא נפח את נשמתו. ניסיתי לקרוא לו. להעיר אותו. הרמתי אותו על הידיים שלי וניענעתי אותו אך ללא תגובה: הראש שלו נשמט כל הזמן. העיניים שלו היו פקוחות כל הזמן. פה הבנתי שפצ'וצ'ו נפטר. הלב שלי נמחץ בקירבי. לא יכולתי לצעוק, לצווח מההלם.

דבר ראשון, כשהשתן שלו עדיין עליי, התקשרתי לוטרינר שלו לבטל את התור לחיסון שקבעתי לו ובאותה הזדמנות שאלתי את האחות הוטרינרית האם היא מכירה מי שהוא שבא לפנות את הגופה של חתול היא נתנה לי מספר טלפון של מישהוא שדרש 500 ש"ח. התקשרתי למי שהוא אחר שחברה מהפייסבוק נתנה לי והוא דרש 600 ש"ח. שניהם הסבירו לי על קבורה פרטית שעלותה היא מתחילה מ- 2200 ש"ח בעוד בקבר אחים זה כלול באותם 500 / 600 ש"ח. הייתי בשוק מכל הסיטואציה הזאת. במקביל גם השכנה שלי כעסה עליי למה אני לא עונה לה כי היא הייתה בממתינה כל הזמן אז עניתי לה בצעקות שפצ'וצ'ו מת לי בידיים ושאני מחפש מי שהוא שיבוא לפנות את הגופה שלו כי אני לא יכול להיות עם גופה של מי שהוא מת וצרחתי עליה שתעזוב אותי כי אני לא יכול לדבר.

בכל המצב הזה עברה בי המחשבה שאני לא יכול לבקש יום חופש ביום שישי למחרת כי רק התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. 

שלחתי הודעות בוואטצאפ על פטירתו של פצ'וצ'ו לחברים הקרובים ביותר שלי שהכירו את פצ'וצ'ו והוא אותם. הרגשתי חור אחד גדול. הזכרתי רק שנה לפני כן כשהגעתי איתו לוטרינר שלו בכדי שיקבל את החיסון שלו וכבר אז הוטרינר קלט בחוכמתו ובניסיונו שאני עצוב. כשהסברתי לו שפצ'וצ'ו בן 13 וזה גיל מבוגר לחתול. לטענתו של הוטרינר אז הייתה שאם יש חיים טובים לחתול ביתי הוא ממשיך לחיות עד גיל 18.

תכלס???!!! זה ניחם בקצת. ידעתי שזה מה שלא ייקרה. לקחתי בחשבון ודי הכנתי את עצמי שאני אמצא את פצ'וצ'ו מת כשאני חוזר הביתה. מה שבפועל קרה זה שהוא נפטר בידיים שלי כשהוא מביט בי ואני מביט בו: מה גם שהשתמע שהוא רצה להגיד לי "תודה רבה, אבא, על כל השנים שאהבת ודאגת לי. אני אוהב אותך לנצח. ואנחנו עוד ניפגש".

בשלב מסויים, כשראיתי שלא תהיה לי תשובה גם מהוטרינר העירוני של בת ים (פניתי גם אליהם בכדי לפנות את הגופה), שדרך אגב עד היום הם לא התקשרו אליי חזרה, הכנסתי את גופתו של פצ'וצ'ו בתוך שתי שקיות זבל שחורות גדולות והשלכתי אותו בפח בצער רב. מאז התחלתי להסתובב בבית כמו זומבי: ממש חיפשתי אותו בכל פינה. לא יכולתי לבכות אפילו. למחרת נסעתי לעבודה למשמרת בוקר בידיעה שאני אחזור ולא יהיה מי שייקבל אותי חזרה. כשחזרתי הביתה איך שנכנסתי התחלתי לבכות תוך כדי שאני מחליף בגדים. באותו הזמן הסתובב זבוב מעצבן שבעצם שמתי לב שזה אותו זבוב מיום קודם. איכשהוא אכלתי משהו, הדלקתי נר נשמה לעילוי נשמתם של סבתי (מצד אבי) ושל אבי ז"ל רק בכדי לקבל אנרגיות חיוביות, התרחצתי. בשלב מסויים קרסתי למיטה ונרדמתי עד לבוקר.

בשבת נגמלה בדעתי שעליי לאמץ חתול חדש ויהי מה. התחלתי לחפש בפייסבוק בקבוצת "אנשים וחתולים". גם פירסמתי שאני מחפש לאמץ חתול חדש למרות האובדן שלי. מפה זה התגלגל שפנתה אליי חברה בפייסבוק והציעה לי לאמץ חתול בן 4 חודשים שנמצא כרגע באומנה וחולץ מהרחוב - לקח להם 4 ימים ללכוד אותו ושהם לא ויתרו - הוא היה גור מנוע שעבר ממכונית למכונית. הוא היה בטראומה ומאוד פחד. כשהוא נלכד הוא הוכנס למשפחה אומנה שעשו פלאים. בשלב זה כבר לא היה לי ספק שעליי לאמץ אותו. קוראים לו פונפון.

הבוקר, החלטתי לשטוף את הבית סופית. לקרצף את הכורסאות טוב טוב, עם כל הקושי עם היד הכואבת רק בכדי להוציא את הריח של חתול בבית. הזמנתי שוב שירותים לחתול עם חול, אוכל יבש ושימורים, מתקן גירוד לחתול, משחקים. בידיעה שביום שלישי הקרוב הוא אמור לעבור סירוס ורק 3 ימים אחר כך הוא יכול להגיע אליי לצמיתות. ידעתי את המשפחה האומנת ואת החברה בפייסבוק שביום שישי אני אמור לעבוד משמרת בוקר עד השעה 15:00 ואז אני אהיה לקראת השעה 16:00 כשלמחרת אני אהיה בחופש. ככה יהיה לי זמן להכיר את פונפון והוא אותי. גם נגמלה בדעתי שלפחות בימים הראשונים מעבר למשחקים ולליטופים והאוכל אני אדאג לקחת אותו לישון איתי במיטה.

אם אני לא יכול להיות אבא לילדים בשר ודם לפחות אני אהיה אבא לחתול.

פצ'וצ'ו ילווה אותי תמיד בלב, בזיכרונות ובתמונות. פונפון הולך להיות החתול הבא שאני אגדל ואדאג לו. חתולים יודעים לאהוב ולדאוג למרות התדמית שלהם שהם חיות סוציומטיות.