זה אני

אומנם הושבעה אתמול ממשלת נתניהו השישית, אומנם הושבעה ממשלת ה - 37 של מדינת ישראל, אומנם זו ממשלה פנדמליסטית חשוכה מאוד, אין זה אומר שמותר לכם.ן להגיד לי מה לפרסם ברשתות החברתיות שלי, איך לחיות את חיי (תחזור לארון ואל תצא משם), רק בגלל שאתם.ן בצד של הממשלה ו/או נמצאים בקשר דם איתי ו/או לא אוהבים את השיוך המגדרי שלי. אל תשכחו: כמו שאני לא אומר לכם.ן איך לחיות את חייכם וכמו שאני לא מנסה לשנות אותכם.ן אל תנסו כי מהר מאוד תמצאו את עצמכם.ן מחוץ לחיי וחסומים.ות לשארית חייכם. אל תנסו אותי הפעם כי אני רציני מאוד. *************************** אני לא מושלם. אני לא הכי יפה בעולם. יש לי את הפאקים שלי כמו לכולם.ן (לא צריך שתזכירו לי את זה בכל רגע נתון ונתון). אני מאושר!!!!! ונכון אני מקטר לפעמים בהגזמה (מי לא????) כל בוקר אני קם ואני מברך את בורא עולם שהחזיר את נשמתי לאפי. אני מעריך כל רגע ורגע במהלך היום שלי. אז............. אל תנסו לשנות אותי, אל תנסו לשכנע אותי ללכת לבית הכנסת רק בגלל שאתם הולכים ואתם רוצים שאני אחזיק את השמוק שלכם, ר ק בגלל שאתם רוצים לקבל את הכבוד שלא מגיע לכם (מה עש

מאז יום חמישי האחרון בצהריים לא יצאתי מהבית. בגלל מזג האוויר הגשום. אפילו לצאת לטיפולי הפיזיותרפיה לא הלכתי אתמול בבוקר. וגם לשיחה עם הפסיכולוג שלי. הפחד, הטראומה מיום תאונת עבודה חזרו אליי בפלאשבקים. הרבה אנשים לא יבינו את זה. גם אמא שלי לא מבינה את זה: היא רוצה שאבוא לבקר אותה מצד אחד ומפחדת שאני אתקרר מצד שני והיא לא רוצה את זה על מצפונה. מה גם שאני יודע שאני צריך להילחם בפחד ובטראומה. כשאין לך סביבה תומכת אז למה אפשר לצפות? משוגע שיוצא מהבית במזג אוויר גשום. אפילו פצ'וצ'ו צמוד אליי כל הזמן מהפחד: מבחינתי, אני נהנה מהשהייה בבית כשבחוץ גשם. ************************* ממש "אוהב" אנשים שלא דיברו איתי כל השנה, ופתאום נזכרים.............  להתקשר אליי. מה נראה לכם? שאני אדבר איתכם פתאום OUT OF THE BLUE? איפה אתם הייתם שנה שלמה כשהייתי צריך אותכם? אבל באמת הייתי צריך אותכם? יאללה, תגזגזו. לא בא לי וגם לא מתאים לי לעשות לכם נעימי בגב או להקשיב לכם ולצרות שלכם כשלא הייתם שם בשבילי. לשמור על קשר אתם לא יודעים. שניים שעבדו איתי בעבר החליטו אתמול להתקשר אליי כביכול להגיד שיש מל

פצ'וצ'ו יישן ואוכל כרגיל וגם עושה את צרכיו. אחרי החיסון. הפתיע אותי שגם הלך לישון אתמול במנשא שלו שנמצא בחדר השינה שלי. כשראיתי אותו יישן שם גם אני הלכתי לישון. באיזה שהוא שלב התעוררתי עם צורך לקום לשירותים ומצאתי אותו יישן לצידי - בצד ימין שלי - וישנו כפיות. היה לי קשה לקום אבל הוא כבר התעורר. קמתי איכשהוא, התפנתי ומיהרתי לתת לו לאכול.  כל הזמן נזכרתי איך הוא ישן במנשא בכייף שלו. בדרך כלל הוא לא אוהב להכנס לשם כי זה נתן לו אסוציאציות שאני מוציא אותו מהטרטוריה שלו כשהפעם הוא הרגיש בטוח שאנחנו לא יוצאים מהבית. גם אהבתי נורא לישון איתו כפיות, כשהוא יישן על השמיכות - שמיכת פוך ועוד שתי שמיכות חמות מעל - היה לו חם מהשמיכות וגם מחום הגוף שלי. גם הלילות האחרונים מאוד קרים. אני הכי אוהב את זה שפצ'וצ'ו יישן איתי לא רק בגלל חום הגוף שלו אלא בגלל שאני רגוע שהוא לידי. ********************** חזרתי לשים את העגיל באוזן שמאל. (על אפם וחמתם של השכנים "החוזרים בתשובה" שלי"). אתמול היה לי בדיקת צפיפות עצם שיגרתית באסותא ראשון לציון כשסיימתי רצתי לעשות עוד חור באוזן וגם החז

אתמול בבוקר פצ'וצ'ו חוסן בחיסון מרובע השנתי. אבא שלו, כלומר אני, לא הצליח לישון כל כך טוב לילה קודם כי: תהיתי איך אני אצליח להכניס אותו למנשא ביד אחד וגם איך הוא יגיב כשנגיע לוטרינר למרות שדיברתי איתו הרבה והסברתי לו שאנחנו נוסעים לקבל חיסון. לבסוף הצלחתי להכניס אותו למנשא למרות התנגדות רפה מצידו. אצל הוטרינר שלו הוא היה קצת מפוחד למרות שנתתי לו להבין שאני לידו. בנסיעה לוטרינר שהוא בדרום העיר ובחזרה עשיתי במוניות ולא באוטובוס הוא היה מפוחד ולכן הוא יילל למרות שהאצבעות של היד הבריאה היו מעבר למחסום. כשחזרנו הביתה פתחתי את המנשא במהירות ונתתי לו להסתובב בבית על מנת לתת לו להבין שחזרנו לטריטוריה שלו ושלי גם טרחתי לתת לו אוכל שאכל אותה בשתי נגלות. ואז הלך לישון. הוא יישן עד עכשו. אני יודע שהוא חייב לישון ולהירגע ולכן אני נותן לו את הזמן. גם משתדל להרעיף עליו הרבה אהבה ובמיוחד לא לגעת בו במקום של הזריקה. עד מחר בבוקר הוא יתאושש, זה בטוח. אחרי 9 שנים שאנחנו ביחד למדנו להכיר אחד את השני. מי שלא מגדל חתול בכלל וחתול סיאמי בפרט לא יבין בכלל על מה מדובר ומהי אהבת חתול. ******************

גילוי נאות 1: בימים האחרונים אני עובד על עצמי. לא עובד במובן של המילה, שהרי אני עדיין לא מסוגל אפילו, אלא מנתח את עצמי ואת מה שעברתי עד כה ועברתי לא מעט ואני יכול להגיד שאני גאה בעצמי. בעברי השתדלתי להבין, להרגיש לעודד אחרים. להתחשב באחרים בכדי להתקרב אליהם חברתית. היום: אני מתעסק אך ורק בעצמי. מתחשב אך ורק באנשים שיקרים ללבי. אני יודע שזה קשה לאחרים להבין מהו השינוי הפתאומי שאני עובר? היו כאלה שנפגעו וניתקו איתי את הקשר, כנראה הם לא רוצים שאני אעבור את תהליך שינוי אישיות. תכלס לא אכפת לי בכלל מזה.  במוקדם או במאוחר זה היה קורה. הכוונה לתהליך האישי. אני מחדד אצלי כל הזמן  שאני חייב לראות את חצי הכוס המלאה. לשמור על אופטימיות. ************************ גילוי נאות 2: מי שהספיק לעבוד איתי הספיק להבין את זה. אני חולה סדר וניקיון ולא מתבייש בזה. זה אני. אנשי מקצוע ינתחו את זה שזה בגלל מה שעברתי בילדותי בגיל 9. אני מסכים עם הניתוח הזה. יהיו והיו כאלה שניסו לשנות אותי על כך. תבינו: קשה לשנות אותי בקטע הזה. לא בגלל שזו עמדת הנוחות שלי אלא בגלל שזה אני. אני אוהב סדר וניקיון בבית, ביצוגיות שלי וב

אני מוצא את עצמי נרגש לקראת מחר. יש לי וועדה רפואית - כירוגיה אורטופדיה של ביטוח לאומי בשעה 12:00 בצהריים בסניף החדש בבת ים, טוב שזה לא ביפו מאחורי האצטדיון בלומפיד. זו וועדה שנייה לגבי המשך הנכות של יד שמאל המרוסקת. כמובן שאני הולך לשם בליווי של העו"ד שלי. מצד שני, עליי להרגע בכדי להתנהג בהכי טבעיות בוועדה. הרי בתכלס מצב של היד היא נכה וזו עובדה. מה גם לאור חוות הדעת של הפסיכולוג הפרטי שלי על סמך ההכרות המקצועית שלו איתי מגיל 14 אכן מצבי הנפשי לא טוב בעליל: מתברר שתאונת העבודה עוררה אצלי מכלול נושאים רגשיים מהעבר - האונס בגיל 9 והטראומה מהמקרה, מצבה הנפשי של אמי שהייתי צריך להיות ילד הורה שלה, פטירתו הפתאומית של אבי. אני עצמי הצהרתי שאני מתקשר עם הסביבה, עירני, ללא מחשבות אובדניות, הניסיון להיות בעל שליטה - שכל אלו קיבלו תוקף על ידי הפסיכיאטר והפסיכולוג. לאחרונה, אני מעביר את הזמן בניתוח פסיכולוגי של עצמי, כל אדם מכיר את עצמו הכי טוב. לצערי הרב, שני השכנים שלי - שניהם חזרו בתשובה כשאחד מהם (ע') טרח לריב איתי ביום כיפור ומאז אנחנו לא מדברים - מנסים, ניסו, בצורה אובססיבית לחדור

אני התעוזה. אני אוהב את עצמי. אף אחד ואף אחת לא אוהב אותי כמו שאני אוהב את עצמי. אני אדם חזק. יש בי עוצמות נפש. אסור לי לשכוח את זה. כמו שעברתי בגדול את הסרטן אני יכול לעבור כל דבר. ישנם אנשים שעברו דברים יותר גדולים וקשים מהמצב שלי.  לא אתן לאף אחד ולאף אחת לשבור אותי. אני אמשיך עם ההומור השחור והציניות שלי. גם את השלב הזה אני אעבור ועוד בגדול. לא אתן לשלב הזה לשבור אותי ולהפוך אותי לשבר כלי. אני חייב!!!!!! חייב את זה לעצמי!!!!! הכל בכוחותיי והתעצומות הנפש שלי, עם חברים או בלעדיהם. אוכיח לכל העולם ואחותו שאני מסוגל. לא אתן למצבי הרוח הרעים להוריד אותי לשאול. אז מה אם אני נכה?? זה לא אומר שאני לא אתפקד. זה לא אומר שאני לא אעשה הסבה מקצועית ואעבוד במשהו שאני אוהב. הנכות ביד שמאל הייתה מתנה ליום הולדתי ה - 53. ביום הולדתי הקרוב (8.3.23 אם אתם שואלים, מתעניינים) כשאחגוג את יום הולדתי ה - 54 אני רוצה לתת לעצמי מתנה: להיות אחרי הפיזיותרפיה. מרים את הראש בגאווה. לעבוד במה שאני אוהב למרות הנכות. לחזור למשוח את השיער במסיכה. לבוש בבגדים יפים. לשמור על הזקן שיהיה יפה. אני רק מזכיר לעצמי: שאני מ

הגעתי לתובנה מדוע היומנים של הפסיכולוגים.ות מלאים עד אפס מקום ולא מקבלים מטופלים חדשים דרך קופות החולים. התובנה היא מחולקת לשניים: 1. לא מעוניינים לקבל מטופלים חדשים. 2. ואם הם מקבלים מטופלים חדשים למה להם לקבל אותם במחיר מצחיק של 150 / 200      ש"ח לשעת טיפול, לדוגמא,  כשהם יכולים לקבל 450 / 400 ש"ח לשעת טיפול?      תעשו חשבון פשוט של 7 פגישות כפול 400 ש"ח, נניח, זה 2800 ש"ח  כל יום חמישה     או שישה ימים בשבוע שנכנסים לכיס. אומנם הם צריכים לשלם מתוך זה הוצאות חשמל,     משרד, מע"מ, רו"ח.  אולי מהיומיות יוצא להם 1500 ש"ח נטו וכפול 4 שבועות.  תובנה שלא נאמרה לי בכלל אלא מתוך השקעת מחשבה במהלך השבוע האחרון. רק חבל מאוד כשישנו מטופל אשר מבקש עזרה של שיחות נאלצים אחת מהשניים: להכנס לרשימת המתנה דרך הקופות חולים שאם בכלל יתייחסו אליה בכלל או לשלם את המחיר המלא. אולי שווה לי לעשות הסבה מקצועית להיות פסיכולוג שהרי אני מדבר כבר הרבה זמן על הסבה מקצועית. ******************** אם פעם חשבתי שהמוסד לביטוח לאומי הם סיוט בפני עצמו. אז טעיתי לגביהם. בגדול. הם מאוד שי

מפחיד נורא החוסר ביטחון בכבישים וברחובות. זה נהיה טרור בפני עצמו. אישית אני תופס מרחק מאנשים כשאני הולך על המדרכה שמא לא יהיה מגע, שלא אצטרך לתת בטעות מכה למשהו שעובר מולי או לזה שבא מאחורי שלא לדבר על זה לאלה שבאים מאחוריי.   זה יכול להיות בכל שעות היום. ולמרות זאת, אני ננעל בבית אחרי השעה 16:30 ויוצא רק לעשן במבואה כשאני רוצה וגם אז זה בפחד בגלל השכן שלי שאני לא יודע אם הוא בקריז או שלא. זו מכת מדינה. טרור לכשעצמו. חוסר ביטחון אישי. שלא יגידו לנו אחרת.  ****************** אחרי יום וחצי של התחרבשות ביני לבין עצמי אתמול הגעתי לכמה תובנות אישיות: * אם עברתי את מחלת סרטן הערמונית והחלמתי ממנה אז הכל קטן עליי. * אז יש לי יד מרוסקת. היא לא תחזור למה שהייתה ועליי ללמוד איך להתקדם ולתפקד     למרות המגבלה. * עליי לחזק את הגוף בטיפולי הפיזיותרפיה ורפואה משלימה ככל האפשר. לכן, עליי לנצל     עד תום את מה שניתן לי.            * לא לצפות לעזרה מאנשים, חברים ובני משפחה כי הם לא.  * אנשים, חברים ובני משפחה לא יבינו את הקושי שלך. הם ירצו תמיד שתעמוד לרשותם    ועבורם ויסחטו אותך וממך את כל הרגשות והאנ

זה לא פוסט מרמור! הוא רק מתחיל ככה. די כבר עם כל האגדות האלה אין אף אחד בעולם הזה שאי אפשר לחיות בלעדיו. היינו רוצים שזה יהיה ככה. שיבוא מישהו, וילווה אותנו כל החיים. שיבין, יקשיב, יכיל, יאהב, יחבק. שיהיה מושלם. שלא יטעה. שלא יאכזב. שלא נאכזב אותו. אבל החיים הם לא מה שאנחנו רוצים. ואנשים עוזבים וחברות/חברים מאכזבים ובני משפחה פוגעים ובני זוג בוגדים או סתם משתנים עושים 180 והולכים לעולם אחר או לעולם הבא (שלא נדע) זה נשמע רע. אני יודע. זה לא. אנחנו באים לפה לבד. ועוזבים לבד. יש לנו אותנו. ויש את ההשגחה. זהו. כל השאר, הם אורחים. יש שבאים להישאר יותר, או פחות. יש שאנחנו נשארים איתם יותר, או פחות. אם נשים עליהם את כל המשקל של הרגשות שלנו, אולי יהיה לנו קל יותר לזמן מה. אולי גם הם ירגישו טוב עם זה. אולי יהיה להם כבד. וכשהם ילכו, מה נעשה עם כל המשקל הזה שהשרירים שלנו כבר לא יודעים לסחוב?? הנפילה שם כואבת. כי המשקל גדול מדי. ולקום, זה נראה בלתי אפשרי. אבל אם נדע להחזיק את עצמנו, לשתף, להכניס פנימה, לתת לאורחים להיכנס כשהם וכשאנחנו רוצים, אבל גם לצאת כשהם או אנחנו רוצים, ולהודות על שבאו, ועל שה