זה אני

רגע לפני שבת.......... אני יושב וכותב עוד פרק בבלוג שלי (רק הבוקר כתבתי פרק בבלוג, יומן, שלי). מצד אחד, הימים שאני בבית לא עושים לי טוב. מצד שני, אני פתאום שופע בכתיבה: נהיה יצירתי בכתיבה (כנראה מזג האוויר הסגרירי שבחוץ עושה את שלו). מאז שאני בבית בכורח אני מקפיד על הדלקת נרות שבת בימי שישי עם כניסת השבת. מקפיד לחבוש את הכובע שהיה של אבא שלי מיד אחרי מקלחת. מתחבר לעצמי, לנפש ולנשמה שלי. לא שאני בכיוון של חזרה בתשובה כי לא להדליק אש או ללכת לבית הכנסת כרגע זה לא בשבילי. נהנה מהמחשבה של שבת מנוחה לגוף ולנפש (הולך לישון צהריים בשבת). המחשבה שהכסף של שבת זה כסף של חטא: לכן, זו הייתה אחת הסיבות שלי להתפטרות ממקום העבודה שלי........... וכן אני מרגיש טוב עם עצמי עם התהליך הפנימי שאני עובר ביני לבין עצמי: מה עשיתי ומה לא עשיתי במהלך השבוע האחרון ומה יש לי לעשות בשבוע הקרוב. לסלוח לעצמי לפני שאני סולח לאחרים. קודם כל לעצמי: בכדי למצוא את השקט ואת השלווה לנשמה שלי. וכן................. אני לא אגדל פאות, וגם לא אשים ציציות אל תדאגו. גם ככה יש לי זקן. **************** שבת שעברה הייתה שבת מיוחדת בש

איך היית מגיב אם הייתי אומרת שאני זקוקה לך? כי עכשיו שאני קצת זקוקה, ומחפשת כתף חמה אתה זה המשהו המיוחד הזה, שיכול לשנות לי את מצב הרוח בשנייה. הגענו למצב שאני לא אומרת ואתה לא שואל, אני נעלמת ואתה מתעלם, אני אוהבת ואתה משחק אני עדיין מחפשת תשובות כי אף פעם אני לא מבינה גם לא בין השורות ולמרות שזה מה שאני מרגישה כשרע לי ובא לי חיבוק דוב זה רק ממך. איך היית מגיב אם הייתי אומרת שאני זקוקה לך? כי עכשיו לא אכפת לי אם אתה עושה הצגות כשאנחנו מתראים אם אתה סתם משחק אותה שכיף לך ונעים אני זקוקה לך לחיבוק, לחיוך, לשמחת החיים שלך והשטויות וגם אם אתה משחק אני את מה שאני מרגישה כשאני אתך לא מצליחה לזייף ובגלל זה כשאני באמת כבר זקוקה למישהו הרגש האמיתי מתגלה וזה תמיד אתך אז זה כבר לא במקרה. איך היית מגיב? ********************* ״תשחררי״ תראי.. אני יודעת שלפעמים את נופלת. אני יודעת שלפעמים הראש שלך במחשבות בלתי פוסקות. אני יודעת שלפעמים קשה לך להירדם, את מתהפכת במיטה מצד לצד. אני יודעת שהיום שלך לא מתנהל כרגיל. למה? אני מבינה.. יש תקופות בחיים שאנחנו נופלים זה מובן את צודקת. אבל את? את הלכת רחוק מידי

מהיום אני מפיץ את הפרקים שלי בבלוג שלי בחוג מאוד מצומצם. למה??? הבנתי שאנשים לא אוהבים לקרוא את מה שאני מרגיש, חושב. לפעמים אני נרגן. לפעמים אני כואב. לפעמים אני שמח וצוחק. היום אני יכול לספור על כף יד אחת חברים.ות שבאים לתת לי עזרה כשאני צריך, תמיכה מנטלית. אנשים ברובם לא יודעים מהי רעות, חברות, בזמנים טובים ובזמנים רעים. בשבועיים האחרונים הבנתי שעליי להפסיק לצפות מאנשים שיעזרו לאדם שזקוק לעזרה, תרתי משמא. ישנם אנשים שרק שולחים הודעות במסרונים, בוואטצאפ, לברר האם פניתי לביטוח לאומי בעקבות זה שריסקתי את היד בעבודה והאם קיבלתי את הכסף וכמה. והאם יש לי ביטוח תאונות אישיות והאם הגשתי תביעה בגין זה. אבל להגיש עזרה ולברר האם אני זקוק לעזרה זה לא. ברגע שאני ביקשתי מהם הם נאלמו ונעלמו. אני לא מדבר על אותם חמישה חברים.ות שנותנים לי תמיכה מנטלית, ועזרה באמת. אותם חמישה חברים.ות גם להם מאוד קשה. גם הם מכלכלים את עצמם, עובדים משמרות קשות וארוכות. אבל כשמדובר בחבר שלהם במצוקה הם קופצים ועוזרים.  אמרתי לעצמי: "ישראל, בעוד ארבעה ימים אתה מוריד את החבישה ואת התפרים ואתחיל את הפיזיותרפיה. מאותו י

אחרי ארבעה ימים התרחצתי סוף סוף. ממש שנאתי את עצמי........... את הריח שיצא ממני. ממש לפני שישבתי על המחשב מרחתי אפילו קרם פנים אחרי המקלחת וששטפתי את הפנים טוב - טוב. ************* אתמול בלילה כשהלכתי לישון לא לקחתי כדור משככי כאבים. פשוט לא היו לי כאבים. אמרתי לעצמי שאני אתמודד איתם אם יהיו לי. הגיע הזמן אחרי 13 יום. עד ש........... בשעה 04:30 בבוקר התעוררתי עם דחף לשירותים והתחלתי להרגיש את הכאבים....... פה אמרתי לעצמי: "ישראל, קח אופטלגין עכשו". כשנשכבתי שוב במיטה אחרי שלקחתי את כדור פשוט רציתי לצרוח לשמיים ולא היה אכפת לי השעה......... איכשהוא התעלפתי, כנראה, מהכאבים והתעוררתי שוב כשצ'וצ'ו היה שוכב לידי במיטה בשעה 07:00 בבוקר. רק רציתי לקום מהמיטה, שוב. הרגשתי שאני מזיע, שוב. זכרתי את הכאבים שסבלתי שעתיים וחצי לפני. זכרתי את הפלטינה שיש לי ביד שמאל ששמו לי ביד.  "ישראל, עלייך לקום. יש יום חדש בחוץ. אתה תתרחץ היום ותרגיש טוב" - כך אמרתי לעצמי בלב. וכך היה. *********** שם המשחק כאן: סבלנות. אבל מה???!!!! איפה קונים את הסבלנות????!!!! במיוחד מי שנולד בחודש

עוד שישה ימים למאנייק........... כבר נמאס להסתובב עם חבישת הסד.  ביום שני הקרוב  (בשעה 08:30 בבוקר) מוריד את חבישת הסד ואת התפרים ואז אצטרך להתחיל את טיפולי הפיזיותרפיה. לא קלה לי המחשבה על כך שריסקתי את היד ועברתי ניתוח ועליי להתנהל עם יד אחת בריאה...... ללכת לבית חולים באותו יום אצטרך לעשות זאת לבדי, שוב. ישראל............ אני קורא אותך לסדר!!!!!! להפסיק להתבכיין. תודה לאל, שלא עפת לכביש מהרוחות. 50% מההחלמה היא לשמור על מחשבה חיובית. נכון להיום, תודה לאל, הכאבים פחתו ואני נוטל משככי כאבים רק בלילה כשאני הולך לישון ואז יישן באופן יחסי יותר טוב. מילוי הטפסים בצורה דיגיטלית אם זה בביטוח לאומי ואם זה מול חברת הביטוח הפרטי שלי זה קל וזה בטוח. מצד שני צריכים לזרז אותם וללחוץ עליהם. כבר עברו 13 יום מאז שנפלתי וריסקתי את היד. ************ חזרתי לענוד את האבן הכחולה כנגד העין רע. בסופשבוע האחרון שמתי לב שפרשת בר המצווה שלי הייתה באותו סופשבוע וגם תאריך העברי של יום ההולדת שלי. אחד השכנים שלי פרס את ידיו עליי ובירך אותי ברכת בריאות ושהקדוש ברוך הוא ישמור עליי מכל פגע ורוע. ************ ועכשו

ביום רביעי ה - 9.2 עברתי תאונת עבודה שמאז אני מושבת ביד שמאל. לא קל לי הדבר בכלל, במיוחד כשאני נזכר בכל סיפור המקרה פשוט בא לי לבכות שוב ולשאול את עצמי "למה זה קרה לי חודש לפני יום ההולדת שלי?" שבוע שעבר, יום רביעי (9.2.2022), עבדתי משמרת ערב עד 23:00 בלילה ולמחרת הייתי אמור לעבוד משמרת בוקר. באותו יום היה מזג אוויר סוער של גשמים ורוחות חזקות ונוראיות. המלון שבו אני עובד נמצא בטיילת תל אביב כך שארצה או לא ארצה הוא בקו ראשון של הרוחות החזקות והגשם. המחליף שלי הגיע העברתי משמרת ובאתי לצאת הביתה. לא הספקתי לעשות שני צעדים ואז מצאתי את עצמי שרוע על הרצפה ברחוב כשהפנים שלי מלאות בדם. המשקפיים שלי עפו מבלי אפשרות לראות איפה הן. כשניסיתי לקום לא הרגשתי את יד שמאל בכלל: ההערכה הראשונה שלי הייתה שבר ביד. הייתי לבד ברחוב, מבלי אפשרות לבקש עזרה ממשהו עזרה לקום. קמתי לבד בכוחות אחרונים וחזרתי למלון. המחליף שלי (רוסי במוצאו) ראש קטן מבלי למהר לעזור לי לשטוף את הפנים לפחות ולהזמין מונית לבית חולים פשוט נעמד וציקצק בלשונו. צרחתי מכאב ודרשתי מונית שתגיע לבית חולים ושיוציא  לי את הזוג משקפיים

גזרתי על עצמי יומיים של שתיקה. לא בגלל שלא היה לי מה לספר אלא בגלל שהייתי מותש לגמרי משתי הלילות האחרונים.  כידוע אני מגדל חתול סיאמי בן 11 בבית. מזג האוויר היה סוער מצד אחד והוציא את חתולי הרחוב לחצרות בחיפוש מקומות חמים. לצערי הרב, אותם חתולי רחוב ייללו ושיגעו את צ'וצ'ו שכבר סימן את הטרטוריה שלו ושיגע אותו שישנם חתולים פולשים שפלשו לו לטרטוריה שלו. כמובן, שהוא קפץ על הסורגים בחלון שתחומים ברשת והתנהלו נהימות ששיגעו. הייתי צריך לצאת ולסלק את הפולשים על מנת שצ'וצ'ו יירגע ולכולנו יהיה שקט. סיכום: 2 לילות לבנים. ******************** זו הייתה גם שתיקה מכוונת אחרי ש....... בימים האחרונים שיגרתי לאוויר פרקים בבלוג שהיו תוקפנים ביותר. ששימשו מראה לכל העולם ואחותו. אמרתי לעצמי: " ישראל, תרגע ותרגיע" ******************** לא הייתה לי חסרה הכתיבה. בכלל. ראיתי שנתוני הקריאה בבלוג שלי רק עולה ועולה. ונהנתי מהנתונים שעולים ועולים. הגיע הזמן שיקרו את הפרקים בבלוג שלי. אחרי תקופה של יובש מסויים בקריאה. וזה היה מתסכל נורא. שיהיה ברור: לא מחפש רייטינג. לא מחפש תצומי. רק מחפש ל

בואו נבהיר כמה דברים, בבקשה: 1. הבלוג הוא שלי. סוג של יומן אישי. זה שאני מפרסם את הפרקים בבלוג שלי אני      בעצם חושף את עצמי. 2. לאף אחד ולאף אחת לא מתחשק לקרוא צרות של אחרים. לכולם יש צרות,     עניים ועשירים כאחד. 3. נגזר מסעיף 2: אני לא ליצן!!!! גם לא מתיימר להיות כזה. ליצנים יש בקרקס. 4. אני גאה בבלוג שלי שהקמתי אותו לפני 6 וחצי שנים והגעתי ליותר מ - 18200 קוראים.      כנראה בכל זאת הבלוג שלי מעניין. 5. הפנמתי בשבוע האחרון שאין היום חברות, רעות. כל אחד חי לעצמו ולריבוע שלו. 6. לאור האמור לעיל אני לא אפסיק לכתוב בבלוג שלי ולהפיץ אותו רק לא אפיץ אותו     בוואטצאפ. מי שירצה לקרוא שיעקוב  אחרי הפרסומים שלי ברשתות חברתיות. 7. מפריע לאנשים שאני כותב את האמת. שאני משמש מראה לאנשים, לטוב ולרע.      מפריע שאני מנהל בכלל בלוג. 8. באמצעות פרסומים האחרונים מתוך הבלוג גיליתי מי חבר ומי לא. 9. השבוע היו כמה אנשים שביקשו לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי ו / או פסיכיאטרי.     באמא שלכם, מי אתם שאני זקוק  טיפול שכזה? אתם יודעים מה דעתי על זה בכלל?     על סמך מה אתם קובעים שזה יעשה לי טוב? זה אני........

חברות וחברים הגיע הזמן להודות: אתם אגואיסטים !!!! אתם בטוחים שהשמש זורחת לכם מהתחת !!!! לא משנה כמה תצטדקו, לא משנה כמה תצקצקו בלשונכם, לא משנה כמה תמציאו תירוצים, אתם לא נמצאים פיזית לחבק את החבר שלכם שהוא במצוקה, שהוא זקוק לדבר, שהוא זקוק לחיבוק פיזי ולא וירטואלי. תסתכלו במראה ותתביישו לכם. ********************* "חבר"  חושב שהוא יכול לצחוק עלייך  אבל....... שאתה בא וצוחק עליו חזרה באותה מידה ובאותו הומור שלו  אזי....... הוא נפגע !!!! התירוץ שלו: "אכלו לי, שתו לי, גזלו לי" נו די כבר !!!!!!! לך תשתה מים !!!!!! עברנו כמה שנים מאז. התבגרנו כבר. ******************** חברה שלי תמיד אומרת שהיא מעריצה אותי ומקנאה בי שלא משנה כמה פעמים אני נופל, כמה חזקה הפגיעה וכואבת, אני תמיד עולה בחזרה על הסוס. היום נפלתי בפעם המי סופר כמה. ועכשיו אין לידי או באופק אף סוס. רק אני, מוטל על הרצפה. פצוע וכואב. ולא, זה לא הכאב הכי נורא שחוויתי, זה לא שהסוס העיף אותי בעוצמה מטלטלת, זה פשוט שעייפתי. עייפתי מלקוות, להתרגש, להאמין. עייפתי מלנסות, עייפתי מהמכות וכל מנגנוני ההגנה שלי כבר פועלים וז

רוני בן 52. בעוד חודש ושבוע חוגג 53 יושב בבית. כל חטאו שהוא פותח את הפה ונלחם על תנאי עבודה בסיסים. יושב עם טרנינג  כשהכובע של הקפוצ'ון על ראשו ומסכם את חייו מהרגע הראשון שיצא לעבוד אחרי הצבא - פאקינג 31 שנה: בתחילת דרכו בתחום העבודה תמיד אמרו לו אל תגדיל ראש, אל תתריע על דברים, סתום את הפה, אתה לא יכול כנגד הגדולים ובעלי הכוח שהם יודעים יותר טוב ממך. והוא שואל את עצמו למה הוא לא יכול לסתום את הפה ולהיות ראש קטן. נכון, הוא יותר מודע לתנאי עבודה והוא לא יכול לסתום את הפה נגד אוזלת היד. הוא לא יכול להיות ראש קטן. זה לא בגלל שהוא לא רוצה הוא לא יכול: זה באופי שלו. הוא לא מבין למה עליו לשבת בבית כי במקום העבודה שלו לא יכול לספק תנאי עבודה בסיסים ביותר. האם אפשר לשנות את אופיו בגיל כזה? האם אפשר לדרוש ממנו שישתנה בגיל כזה? שהרי את בני 60 / 70 אי אפשר אז את בני 50 פלוס אפשר לשנות? למה לא מגיע לו להילחם על הבריאות שלו, הגופנית והנפשית, על החלום שלו שהוא סוחב על גבו להיות איש יחסי ציבור ואולי להוציא ספר מתי שהוא? הוא יושב בבית שלו, דירה בשכירות, עם חתול סיאמי בן 11 והוא ממורמר נורא: הוא רו

טוב שאני לא יוצא מהבית כי קר וגשום שם בחוץ. משוגע מי שיוצא החוצה. הכנתי עכשו לעצמי חליטת מים חמים עם עלי בזיליקום וג'ינג'ר אחרי שני ספלי קפה רצינים. אתמול הלכתי לישון אחרי שנטלתי כדור נורופן כי הרגשתי את האף שלי מעוקצץ ונוזל. הבוקר קינחתי את האף כמו שלא קינחתי אותו בזמן השפעת..... אמלק. עברתי על התוצאות החלקיות של בדיקות הדם שעשיתי אתמול ונראה על פניו שהן בסדר: המדד של הגלוקוז ירדה, מדד הכולסטרול הרע ירד. לגבי המדדים של הערמונית עדיין לא התקבלו קצת מלחיץ ואני מרגיע את עצמי שזה יבוא בהמשך משדר לעצמי להיות אופטימי מאוד. בתוך חודש להיות חולה, מקורר, בפעם השנייה זה לא קל. בימים הללו אין לי חשק לאכול בכלל. ארוחת בוקר אני אוכל כהרגלי כי אני רעב כשיום קודם לא אכלתי כלום משעה 17:00 בערב. בצהריים אני דוחף לעצמי אוכל כי אני חייב לאכול. בכל זאת נוטל כדורים אין מה לעשות. בין לבין מרבה בשתיית מים שמן הסתם גורם לי להשתנה מרובה. קמתי היום בבוקר עם החלטה שאני בעצם לא יכול לחזור למקום העבודה הנוכחי בגלל חוסר החימום בחורף כשאני נמצא על קו ראשון של הים. לא רוצה לחלות כל שני וחמישי. מערכת חימום שע