מכתב לאבא - מכתב מספר שתיים

כמו כל שנה בשבע שנים האחרונות סוף חודש יולי מגיע בצעדיי ענק.

בעבר הייתי שמח שחודש יולי מסתיים בידיעה שיש לנו עוד חודש של חום ולחות....... ואז נגמר הקיץ. אחריהם באים החגים, חגי תשרי.

בשבע שנים האחרונות - בחודש הבא - אני שונא את חודשי הקיץ ואת חגי תשרי.
אבי ז"ל נפטר בשלהי חודש אוגוסט, לפני 7 שנים. 5 ימים לפני יום הולדתו ה - 77, בטרם עת, לא סבל מכלום. נפטר בבית כנראה מדום לב.
כל שנה הרגשות צפים ועולים: הגעגועים, הכאב, הצער. כל שנה אני מתחיל להתכנס לעצמי כמו שבלול עם רגשותיי והעצב שלי שהם מגיעים לפורקן דווקא בבוקר של ערב יום כיפור כשאני עולה לקברה של סבתי ז"ל, אמא של אבי, ושם זולגות להן הדמעות הבודדות והזיכרונות עולים וצפים: איך הייתי עולה לקברה עם הדוד שלי ועם אבי זיכרונם לברכה מדברים בינינו ובולע כל מילה ומילה שהם היו אומרים, כל בדיחה ובדיחה, הלצה פה הלצה שם. ובשנים האחרונות אני עושה את הדרך לבדי בלעדיהם.
אמי שתבדל לחיים ארוכים כל שנה ושנה שונאת את זה שאני עולה לבדי לקברה של סבתי. היא כבר הפסיקה לבקש ממני מלהפסיק לעלות לבדי. היא כבר הבינה שזה דחף שלי לראות ולהימצא ליד קברה של סבתי האהובה ולו לחצי שעה ולדבר, לספר לה ובאמצעותה לאבי את הכל.............. גם השנה אני אעלה לבדי לקברה של סבתי.

החגים אינם חגים יותר. מאז לכתו של אבי.

במאי שנה שעברה התגלתה אצלי המחלה הארורה. מחלת הסרטן. בערמונית. אני כבר בעיצומם של הטיפולים. אני לא מחפש את הרחמים ואת ההזדהות. אבי ז"ל חסר לי מאוד בנוכחותו. בימים הראשונים אבי היה  חסר לי: ההלם, האלם, האבל הפרטי האישי שלי. ניסיתי לחשוב איך הוא היה מתמודד ואיך היה מייעץ או רץ איתי לכל הבדיקות. או שמא היה דופק על השולחן בזעם, למרות השלווה ששידר כל הזמן, למה לבן שלי זה קורה. כבר חודשיים וקצת אני עם טיפול הורמונלי ואני אמור להתחיל בהקרנות. בין לבין, לצערי הרב, אמי מלווה אותי לכל הבדיקות שעשיתי: MRI,  ביופסיה - שביום שנכנסתי לעשות את הביופסיה ממש התפרקה בבכי שבמרחק נגיעה עמד אריק שהיה צריך להרחיק אותה ממני בכדי שלא אתפרק גם כן - ועוד מעט ההקרנות.......

השנה חגי תשרי יוצאים בסוף חודש ספטמבר.
אני כבר אהיה אחרי ההקרנות, לפי החישוב שלי, אך אני אצטרך להמשיך עם הטיפול ההורמונלי ותוסף סידן. להבנתי, לא אוכל לצום השנה בגלל הכדורים. מבחינתי זה בסדר: גם ככה בשנים האחרונות התחלתי לכפור בחשיבותו של צום יום כיפור: מדוע דווקא לי? מעולם לא עשיתי דבר רע לאף אחד וגם אם היה לי ספק כלשהו שעשיתי רע למשהו ידעתי לבוא במיידי ולבקש סליחה ומחילה. תמיד שמרתי והקפדתי הקפדה יתרה על מצוות כיבוד הורים ומצוות אהבת רעך כמוך. מדוע הייתה השואה ואיפה היה הקב"ה בזמן השואה? גם ככה, יום כיפור עצמו מאוד קשה לי בגלל השקט מסביב האי תחבורה ציבורית ברחובות. מילא הצום עצמו. השקט מפחיד מאוד: השקט המצמית הזה.

מתמיד הייתי טיפוס ביתי. אהבתי מאוד את משפחתי, הקרובה והרחבה. גם ככה היינו משפחה של 4 נפשות. מאז לכתו של אבי ונשארנו שלושה. חודש אחרי מותו של אבי אחותי ניתקה קשר. למרות ניסיונותיי הרבים להבין אותה ואת ההתנתקות שלה לא צלחתי במשימה. אחרי שקמנו מהשבעה לקחתי את האחריות על המשפחה, בכל מובן המילה: צברתי וצברתי פנימה. הקדשתי את הזמן למשפחה ולאמי אך לא פיניתי זמן לעצמי שלי, לבכי שלא יצא בכלל מאז היום שעלינו לקברו של אבי ביום האחרון של השבעה.

כשהתגלתה אצלי המחלה הארורה בשלב מסויים אחרי הביקור אצל ראש מערך האונקולוג שמטפל בי במקביל לאורולוג ולרופאת ההקרנות פניתי לרופאה הכללית שלי על מנת לעדכן אותה בכל התהליך והתוצאות. היא נשארה המומה ממני איך שלטתי במידע ושלפתי לה את כל המידע שהיה ושהייתי צריך ליידע אותה. בשלב מסויים, הזכרתי לה את מקרה המוות של אבי ושביקשתי ממנה אז משהו שיגרום לי לבכות והיא זכרה טוב מאוד. באותה נשימה היא השלימה את מה שרציתי להגיד: שאני מאשים בעצם קיום המחלה אצלי בגלל שאני לא יודע לבכות מאז שאבי נפטר ושאני לא יודע לשחרר בגלל שלקחתי את האחריות על המשפחה.

אבא, אני אוהב אותך.
אבא, אני מתגעגע אלייך כל יום.
אבא, אני יודע שאתה לא תקרא את המכתב. גם כן. 
אבא, אתה חסר לי.