מיומנו של מסורטן
כל החיים מסביב ממשיכים, ואני? תקוע.
משבוע לשבוע, מטיפול לטיפול, תקוע. לא יכולתי להכיל את השינוי הזה. לא יכולתי להכיל את העובדה הזאת.
אני תקוע!!! לעזאזל!
רוצה לצעוק לעולם, תעצרו רגע, תחכו לי! אבל אף אחד לא יקשיב לי. ולמה להם?
לא משנה כמה אנשים יהיו סביבי אני לבד עם הטפיל הזה שהחליט לגור בערמונית שלי. עכשיו בטח תגידו לי: תסתכל על חצי הכוס המלאה. נשבע לכם מסתכל. יש לי שיער. אני מאותגר בסרטן עם סיכויי החלמה גבוהים. אני אומנם לא כל כך יכול לדבר אבל היי… אני בחיים. ואני אהיה בסדר, כן. חצי הכוס המלאה. אבל בפנים, הנפש שלי, עמוק שם למטה, קשה לי.
*******************************
כשאתה מגלה שאתה חולה סרטן פתאום אתה מגלה כמה אנשים שחשבת לתומך שהם חברי נפש שלך פשוט נעלמים להם ומתעלמים ממך כאילו אתה נשא של מחלה אחרת שהיא ללא ספק מחלה איומה מאוד.
הלו.............
לא ביקשתי להיות מסורטן.
עכשו, במיוחד, שאני מסורטן אני זקוק לחברתכם יותר מתמיד.
אם תתעלמו ממני הסרטן לא יחלוף לו כהרף עין, כמו: דלקת ריאות, צינון, שפעת.
*******************************
הייתה לכם עבודה פגז (או עבודה מספיק סבבה כדי שתהיו מאושרים ועם פלוס בעו"ש), המראתם בקריירה (או שתפרתם משמרות ואהבתם את זה לאללה), ואז הכל נעצר. כי סרטן. כי טיפולים. כי מה שיכולתם לעשות לפני רגע, כבר פחות מתאים. אבל גם על זה התגברתם, החלמתם ואתם מרגישים שהגיע הזמן להחזיר את החיים למסלול ולחזור לעבוד. ישבתם על קורות החיים, סיפרתם לחברים והנה, הזמינו אתכם לראיון עבודה. ושם, שם הסתכלו על קו"ח החיים שלכם וביקשו לדעת לאן "נעלמו" שנה או שנתיים או שלוש מהחיים שלכם. מה אומרים ברגע הזה?
תגובות