בלוג # יומן רשת # רשומון
כשפתחתי את הבלוג, בעברית צחה: יומן רשת או רשומון, המטרה הייתה אחת: לכתוב לעצמי. לסדר את מחשבותיי.
תמיד כתבתי לעצמי. ניהלתי יומנים אישיים. וכשעשיתי טיול בר מצווה - למרות שאני מעדיף לקרוא לזה טיול שורשים - לטורקיה בשנת 1982 ניהלתי יומן מסע באותה תקופה. טורקיה של אז הייתה טורקיה תחת שלטון צבאי, כל העולם היה נגדנו בגלל מלחמת לבנון הראשונה (אז המלחמה המיותרת הזאת נקראה "מלחמת שלום הגליל"). היינו צריכים להסתיר כל סממן יהודי - ישראלי, כמו: לא לדבר עברית ברחוב אלא רק בחדר במלון או בבית דודתי שנפטרה מאז. ברחובות איזמיר הוריי ואני היינו מדברים בלאדינו, משום שסיפור הכיסוי שלנו היה שאנחנו תיירים מאיטליה, הטורקים של אז לא ידעו להבדיל בין איטלקית ללאדינו. שרשרת מגן דוד שהייתה עליי אז הוסרה שמא היא תבצבץ מבעד החולצה.
ככל שהזמן חלף הבנתי בעצם שאני לא רק מצליח לסדר את מחשבותיי שישנם מספר קוראים שאני מגיע אליהם ומשנה את דעותיהם ואת מחשבותיהם.
לאט לאט התחלתי לכתוב יותר ויותר בבלוג, למרות שזה לא נייר. זה רק אני והמחשב. ולי היה מאוד חשוב המגע של הנייר, הריח של הנייר. מה לא עושים בכדי להתקדם עם הטכנולוגיה ולא להישאר מאחור?
בבלוג שלי, ויסלחו לי כל המורות והמורים באשר הן שאינני משתמש בעברית צחה, אני לא התכוונתי להתמקצע בנושא מסוים. השתדלתי להתפרס לכל הנושאים שעניינו אותי: יחסי חברה, פוליטיקה, חילוניים - דתיים, סטרייטים ולה"טבים, בריאות וכיוצא באלה. רק שבפוסטים האחרונים התמקדתי יותר בעצמי ובמחלה שלי ומה שמסביב.
נכון, לא קל באמצע החיים - מי אמר שגיל ה - 50 זה לא אמצע החיים? הרי אומרים שגיל החמישים זה בעצם ה - 30 של היום - לגלות שאתה חולה בסרטן. שוב, אני מבקש להבהיר: אני לא מחפש רחמים, אני לא מחפש איחולי בריאות שלמה. אנחנו מעבר לזה. אני רק מבקש כשאני מדבר על המחלה ועל דרכי הטיפול שאני עובר לעורר מודעות בקרב המעגל הראשון שלי שזה המשפחה, מה שנשאר ממנה, ועד המעגלים השני - השלישי - הרביעי שזה בעצם החברים והחברים של החברים. לפני כחודש גיליתי שגם בת דודתי - אחת מהתאומות שהן רופאות בכירות מאוד ונשואות לרופאים בכירים מאוד (כשאני אומר רופאים ורופאות בכירות אני מתכוון לדרגת פרופסורה) - חלתה בסרטן השד במקביל אליי ואילו אחייניתה, הבת של אחותה התאומה חלתה בסרטן המוח. כל זה במקביל אליי. יכול להיות ש - "ירשנו" את המוטאציה של הסרטן מסבתנו שלא הכרנו. בגלל זה אני עושה גם בדיקת גנטיקה, במקביל לכל הבדיקות.
לכן, אני חוזר ומבהיר כאן ברשי גליי: הבלוג הוא הבלוג שלי. אני כותב את תחושותיי, רגשותיי, מחשבותיי ודעותיי בדרך הצינית ביותר. שהרי ההומור הציני - ההומור השחור שיהיו כאלה שיקראו לזה בצורה הזאת - היא המגננה הכי טובה שיש. אני אומר שבעצם ירשתי מסבתי השנייה, סבתא ג'ויה ז"ל, שגם שני הבנים שלה ז"ל היו אלופים בזה: הדרך להעביר את הדברים בחיוך, גם אם זה נשמע ציני מדי, עוקצני מידי. שלא ישתמע לרגע: אני גאה בזה לגמרי.
תגובות