זה אני

זה כבר כמה ימים אני עושה חשבון נפש ביני לבין עצמי. עבודה - כשניסיתי לחזור לשוק העבודה לענף המלונאות כי הבחנתי בהתאוששות בענף נאמר לי במפורש כי בגלל הניסיון הרב שיש לי (28 שנה) אין לי מקום באותן מערכות שהגשתי מועמדות. איכשהוא אחרי חיפוש אינטנסיבי מצאתי מקום העבודה שלא בתחום המלונאות. אחרי 10 ימי עבודה התחילו לנפנף בסכין הפיטורין בגלל שאין לי ידע בתוכנת אקסל. מבחינתי, זה היה סתם תירוץ לגרום לי להתפטר או לפטר אותי. בסוף, זרקתי את העט ועזבתי. חוסר ידע וניסיון באקסל זה היה רק תירוץ מבחינת מקום העבודה כי ראו אצלי שתודעת השירות הפרונטלי מאוד גבוה. אומנם, כעבור מספר ימים מצאתי מקום עבודה חלופי. ללא ספק, זה פגע בי והותיר בי צלקות והוריד לי את הביטחון האישי והמקצועי. מאז תאונת העבודה שעברתי לפני 25 חודש שכתוצאה מכך נכנסתי לפוסט טראומה ויד נכה במיוחד שעברתי את גיל החמישים זה גרם לי לבלבלה רצינית וחוסר יציבות אישית. ככל שהימים עוברים אני מגלה שישנן "נשמות טובות" (אני יכול לחשוב על שניים לפחות) שרק מזיקים לי מבחינה מקצועית ומלכלכים עליי על מנת לא להתקבל חזרה לענף המלונאות. מה גם שלאחרונה

בחמישה חודשים האחרונים למדתי על עצמי כמה תעצומות נפשיות יש לי..... למרות שגם אני בן אדם עם רגשות. כמה אני יכול להיות אריה בלהגן על אמי מאז שהתגלתה חולת סרטן המלונומה. מבחינתי כשהייתי ילד ציפיתי, היה לי ברור, שהיא תהיה שם בשבילי (לא משנה שהיא לא הייתה כשהייתי באמת צריך אותה). במיוחד עכשו שאבי לא בחיים כבר 11 שנה. כמובן, שסרטן המלונומה הוא לא סרטן הערמונית שאותו חטפתי והחלמתי. הסרטן הוא סרטן ולא משנה איזה סוג הוא. בחמישה החודשים האחרונים אני מלווה אותה לבי"ח וחזרה, מנהל את יומן הטיפולים שלה, מתקשר טלפונית ובוואטצאפ עם כל הגורמים הרלוונטים. רואה אותה מקשיב לה ברגעים הקשים לה שבהם היא אומרת שלא בא לה לחיות יותר ובמקביל היא בוכה ומשתדל לא לבכות יחד איתה כי אני צריך לתת לה חוסן גופני ונפשי.  מודה ומתוודה: גם  לי יש רגעים שגם אני רוצה להתפרץ בבכי ואז אני מתפרץ בבכי בבית שלי רק לא מולה. יש לי רגעים, במיוחד לפני השינה, שאני מתמלא בפחדים שהיא תמות ואז אני אשאר יתום מאבא ומאמא. ישנם רגעים שאני רואה, מדמיין, את ההלוויה שלה שבה אני מתפרץ בצעקות על אחותי שלא הייתה שם גם בשבילה וגם בשבילי ובמקבי

נמאסה עליי הישיבה בבית מעל 120 ימים. מחלקת השיקום של ביטוח לאומי לא עוזרת בחיפוש עבודה שלא לדבר על נושא הסבה מקצועית. ציוותו לי מי שהיא שיותר לא עוזרת, בלשון המעטה. רמת הציפיות שלי ממנה היו גם ככה מלכתחילה נמוכות. יותר נמוכות מים המלח. חיפוש עבודה בענף המלונאות - הבנתי מהר מאוד שאין לי למה לחזור. לא יודע להסביר את זה, בכלל. או שאין עבודה בענף כי משפחות המפונים שוהים עדיין במלונות. או שיצא לי שם של אחד שלא מהסס להגיד את דעתו האישית - מקצועית, במילים אחרות: שאני לא יס מאן. או שמעדיפים להעסיק סטודנטים בשכר מגוחך ולא להעסיק עובדים מקצוענים. או שזה בעצם מיקס של כל הסיבות שהעלאתי. כנראה אין מקום בבתי מלון להעסיק אנשים עם מוגבלויות שזה בניגוד ל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות אומר:   עקרון יסוד 1.ז כויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות. מטרה 2. ח וק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות

שכחנו מה זה להיות בני אדם טובים. שכחנו מה זה להיות שכנים טובים. שכחנו מה זה להיות ערבים אחד לשני. שכחנו מה זה לאהוב אחד את השני, גם אם אנחנו חושבים אחרת שהרי אפשר להסכים שלא להסכים. שכחנו שכל אדם באשר הוא הוא עולם ומלואו קיבל חינוך מבית אבא ואמא שלו וככה הוא מתנהל. אל תנסו לשנות אף אחד ואחת בכדי שיידמו לכם, כי אני נהיה דומים העולם יהיה משעמם מאוד. **************************** לפני אלפי שנים קראו לזה בתנ"ך כבשת הרש. תיקח מהעני את הכול, עד הכבשה האחרונה, כפי שלימד נתן הנביא את דוד המלך. הנביאים כבר אינם אבל הרי חזונם, שחור על גבי לבן, היה היסוד להקמת מדינת ישראל על יסודות של "חירות, צדק, שלום". ההיסטוריה חוזרת בהפוך על הפוך. **************************** מעל 1200 נרצחים בטבח סאדיסטי מעל 250 חטופים (160 עדיין מוחזקים בכפייה בידי הנאצים) חיילים מתים כל יום בזמן שהממשלה שלך מעבירה לאויב "סיוע הומניטרי" 20 אלף מפונים מכל הארץ, הצפון והדרום כולו נחרב ואתה מתעסק לי בתפילין? זאת העוצמה היהודית שלך? חתיכת אפס מאופס. אסור ליפול לספינים שלו. אסור ליפול לספינים שלו.

את הסילבסטר, נובי גוד, מעולם לא חגגתי. זה לא החג שלנו בכלל. גם ככה אני שונא לצאת למועדונים, לבארים ולשלם מחירים מופקעים רק בגלל שזה ליל סילבסטר. לא אוהב להרגיש שאני פראייר שקורעים לי את הכיס. פעם אחת הוזמנתי על ידי שכנה לשעבר שלי לחגיגות נובי גוד אצלה בבית: היה אוכל ושתייה בשפע אך לא הרגשתי בנוח בכלל בכל החגיגות הללו למרות שהכרתי את שאר המוזמנים. אדרבא ואדרבא, הרגשתי שאותה שנה לא הלכה לי בטוב רק בגלל שחגגתי אצלה את החגיגות הללו. מעדיף לנשק את הכרית בחצות אחרי שאני מנשק את פצ'וצ'ו וחוזר לישון. השנה זה היה מלחיץ נורא: דווקא ישנתי חזק מאוד והתעוררתי לקולות האזעקות ושמעתי את עצמי קורא לפצ'וצ'ו שיבוא איתי למקום המוגן אך הוא לא הגיע והוא נשאר לישון בתוך הארון וכשחזרתי לחדר ברגליים כושלות ורועדות הייתי צריך לחבק כמה דקות טובות. הרעד ברגליים לא הפסיק בכלל במשך כמה דקות טובות. באותם רגעים פשוט קיללתי את כל הקללות העסיסיות שהכרתי (אני גם בן אדם וגם לי מותר). ******************************************* בימים הטרופים שעוברים עלינו בשלושה חודשים האחרונים אני מחפש נחמה כלשהיא. מודה ו

הגיע הזמן שאני אודה על שאיפה אחת מני רבות: להגיע לטלוויזיה !!!! אם כל אלוף במיל' יכול לשבת באולפני הטלוויזיה גם אני יכול. אומנם אני לא תת אלוף או אלוף במילואים בסך הכל רב סמל במילואים, שהשתחרר מהצבא פורמלית לפני 14 שנה. אם כל יועץ אסטרטגי בהווה ולשעבר יכול לשבת באולפני הטלוויזיה גם אני יכול. בכלל אני טוען שהגיע לרענן את השורות משתתפי הדיונים באולפני הטלוויזיה ולהביא מוחות חדשים, כמוני למשל. גם לי יש על מה להגיד: בין היתר על הבלוג שלי הזה שאני כותב כבר 8 שנים והגעתי לכמעט 67,000 קוראים מאז שפתחתי את הבלוג ושינם פרקים שמגיעים לראשי מדינות בעולם. גם על הפעילות שלי ברשתות החברתיות. אני רואה את המציאות היום בחברה ובביטחון שהרי בתוך עמי אני חי. בזמן האחרון, הפחתתי את הפעילות שלי בפייסבוק שלי ואני יותר פעיל ב - X (טוויטר) מתווכח, מתלהם (כן, אני יודע להתלהם כשצריך). רק אתמול היה לי ויכוח עם טורקי מוסלמי תומך ארדואן - חמאס - דעא"ש שלדעתו אנחנו צריכים לעזוב את מדינת ישראל וזה בתגובה לדבריי שר החוץ אלי כהן שכל עוד ארדואן נשיא טורקיה לא יהיה שגריר בטורקיה. עוד הרשתי להעלאות תהיה מדוע העלא

נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר אתמול (24.12.23) בנאומו: "האוייב חוגג בכל פעם שבה המחלוקת מפלגת אותנו. תתאפקו עם הפוליטיקה, אסור לחזור לשיח ה - 6 באוקטובר". זה בסדר להתווכח זה בסדר להסכים שלא להסכים כולנו אוהבים את מדינת ישראל אנחנו עם נבחר וגם דעתן לקרוא אחד לשני "נאצי" בגלל שאנחנו לא מסכימים וגם לא יכולים להכיל את הדעה המנוגדת - זה לא בבית ספרנו מוגש כחומר למחשבה. ******************************** After Iceland started a protest against Israel's participation in the Eurovision Song Contest, now Ireland also joins in and calls for the boycott of the contest: "a symbol of solidarity with the Palestinian people." If there is no recognition of the legitimate right of the State of Israel to defend itself, do us no favors, and we will not participate in the Eurovision Song Contest. Even so, the ranking of points for the State of Israel is tainted by pure politicization. Another fact: all of Europe is infected with hatred towards the State of Israel in general

בזמנו כשהטחתי בשכנים שלי שהם עושים לי עין הרע אז.......... הם צחקו עליי והם טענו שהכל בראש שלי ושאני לא צריך להאמין בעין הרע. קודם כל, טפשים עין הרע מוזכר בתנ"ך שאתם כל כך מאמינים וכביכול קוראים אותו. אפילו הרמב"ן באיגרת לבנו הוא כתב על עין הרע. באותה תפילה שקוראים לאחר קריאת תהילים, אם אתם קוראים בכלל בכסות של דתיים, כביכול, מצויין שם עין הרע. עובדה: אתמול בלילה בגלל העין הרעה שלכם נפל האדנית יסמין שאני מגדל מהחומה ורק לפני מספר שבועות אחד מכם "רק" שמי שהוא לא ייתן מכה לאדנית. אם זה לא עין הרע אז מה זה בכלל? אתם לא בני אדם אלא אתם שטן!!!!! רק שאתם לא רוצים להודות שאתם ירוקים מרוב קינאה. תמשיכו להיות ירוקים, תקנאו ותסבלו. אני אמשיך להיות מאורגן על החיים שלי. אני אמשיך אשמור על עצמי מכל רע. השכינה תמשיך לשמור עליי בעוד שאתם תקנאו, תחיו ותסבלו. *********************************** "הִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר בְּנַחַת כָּל דְּבָרֶיךָ, לְכָל אָדָם בְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא הַמִדָּה הַרָעָה לְהַחְטִיא אֶתּ הַאָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רז"ל כָ

דיוויד יושב לבדו. בבית שהוא משכיר. בן 54, במרץ הקרוב הוא יהיה בן 55. עושה לעצמו חשבון נפש, בוחן את חייו, מנסה לנתח את טעויותיו, איפה הוא השלה את עצמו. דיוויד מבין שהוא האמין באנשים ולאנשים אשר השלו אותו שדיברו איתו במתיקות פה אבל בפועל לא היו שם בשבילו וגם לא קיימו את מה שהבטיחו לו. הוא מבין שאם הוא אצלו חשובה הרעות, החברות אצל האחרים אין רעות שלא לדבר על חברות. העולם השתנה: כל אחד חושב שהשמש זורחת לו מהתחת. "למה אני לא מצליח להתנהג ככה?" הוא מהרהר לעצמו. "הבטיחו לי להיות סגן מנהל במלון שעבדתי אך בפועל הייתי פקיד לכל דבר. במלון אחר כשהגעתי פעם לראיון אמרו לי שאין תקן לסגן מנהל אך בפועל ראיתי שיש. תאפשרו לי להתקדם ולא להתקע באותו מקום כל הזמן. כמה אפשר לדרוך באותו מקום?" רק לאחרונה, הוא התחיל להגיד "לא" לאנשים שביקשו ממנו עזרה כספית. זה עיצבן אותו נורא "מה יש לי פרצוף של בנק להלוואות?" דיוויד אומר לעצמו "המשק מושבת. המצב הכלכלי תקוע. גם אני לא עובד, מתקיים מקיצבאת נכות. למה כל הפגועים בנפש נדבקים אליי? אני לא נאבאך. חאלאס, כבר." לפני חוד

אני מוצא את עצמי כבר חסר סבלנות וסובלנות. בגלל המצב הביטחוני שכבר יותר - 60 יום, שמשפיע על הכלכלה והחברה כאחד. הכל קפוא. אין עבודה בשום תחום. ואם יש עבודה אזי מחפשים עובדים עם ניסיון ו / או עם תואר אקדמי. מודה ומתוודה שאני משוטט באתר של לישכת התעסוקה ומחפש עבודה בתחום המזכירות והאדמינסטרציה באזור גוש דן. כבר לא פוסל עבודה שמצריכה ממני ללמוד כי אני לא מפחד ללמוד דברים חדשים, אך ללא הועיל. הארגונים שמחפשים עובדים ושאני שולח קורות חיים לא מחזירים טלפונים אפילו. כנראה בגלל הגיל שלי, כמעט בטוח בגלל זה. לכל התפקידים שפניתי דווקא התאמתי על פי הניסיון המקצועי שלי. כשהגעתי אתמול לחתום בלישכת התעסוקה הפקידה שקיבלה אותי פתחה עיניים שאף אחד לא חזר אליי לכל המשרות למרות שפניתי ושלחתי קורות חיים. אפילו, דרך לישכת התעסוקה על הסבה מקצועית אין מה לדבר. כל הקורסים שהם מציעים הם און - ליין בתחומי הסייבר, רישום גרפי וכולי. מה קורה עם אנשים שצריכים לשבת בכיתה וללמוד פרונטלי, לשאול שאלות וכשצריכים לקבל הדרכה אישית?? לחזור לתחום המלונאות אני כבר לא מדבר. לא בגלל שאין עבודה בתחום הזה אלא בגלל שכבר מיציתי את ה

בחורשת האורנים שמעבר לכביש יש פינת חמד קטנה בה אוהב אני לבלות את שעות הפנאי. מחטי האורנים שנשרו מן העצים מכסים את האדמה והופכים אותה למצע רך ונעים. ונדמה שהוא מבקש ממך: 'אנא, סורה לכאן לנוח עליי'. צמרות העצים המתערבבות זו בזו עד שאינך מבחין עוד בין אחת לחברתה: סוככות מפני להט השמש ויוצרות גג ירוק נהדר. קרני השמש השובבות מנסות לחדור לפינתי בעד "החלונות" הקטנים שיוצרים עלי המחט, ובנשוב רוח קלה מערימות על מחטי העצים ומנצלות כל פתח צר ואז רואה אני איך הן מטילות עליי. מה יפה פגישת הקרניים הצהובות עם מחטי האורן הירוקות היוצרות ביחד צבע חדש זהב - ירוק. ומה יפים הניצוצות הקטנטנים והירקרקים המרצדים ומרקדים לנגד עינייך.  אני בורח לאותה פינת החמד על מנת לעשות סדר במחשבותיי, לפעמים, כמו כולנו שזקוקים.  עושה רשימות של בעד ונגד בנושאים מסויימים, סיכומי יום - מה עשיתי נכון ומה לא עשיתי נכון, וכו'. ישנם מצבים שבהם אני מתגעגע לאנשים שהיו חשובים בחיי ונפטרו - סבתי ג'ויה, אבא שלי - מה הם היו אומרים, מייעצים לי, במצבים ונושאים מסויימים שבהם אני התלבטתי. לפעמים, OUT OF THE BLUE, א