זה אני

פחות משבוע חג פסח. כולם עסוקים בניקיונות הבית והכשרות. כמו כל שנה אני צוחק על טרפת הניקיונות כאילו כל השנה לא מנקים את הבתים ואיך שחג הפסח מתקרב יאללה הופכים את הבית, מנקים, מקרצפים, צובעים. יאללה, תרגיעו. אתם מנקים את הבית כל השנה. אני בכלל טוען שצריך לעשות ניקיון אישי ונפשי לא רק ניקיון בבית. כמו כל שנה אני עושה ניקיון אישי ונפשי: מעיף רגשות שליליים, אנשים שחשבתי שהם חברים, משתדל להגיע לתובנות ביני לבין עצמי. מה גם שאני לא סובל את נושא המצות שגורמות לי עצירות לשמה. לא מסתדר לי למה חייבים לשרוף את הלחם אם אפשר להחביא אותו מה גם ישנם אנשים שאין להם מה לאכול: שריפת הלחם היא נוראית מבחינתי גם מבחינת הריח. רק שלא יגידו לי שככה ההלכה אומרת, יש לי בעיה עם זה שאין בזה שום הגיון של 1+1= 2. *************************** בשבועות האחרונים ניהלתי שיחות שבועיות בזום עם פסיכולוגית. השיחות הללו משולמות על ידי קופת החולים שלי. בשיחות הללו נגענו בקישקא של הקישקא. הייתה גם עבודה אישית ביני לבין עצמי, עדיין ישנה עבודה אישית. הייתי חייב להגיע לתובנות בכוחות עצמי שבעצם אני יכול ומסוגל להתגבר על התיסכול / הז

אנשים מדברים... אנשים מרכלים... אנשים מסתכלים.. אנשים מצביעים... קשה להם לראות הצלחה של אחרים... קשה להם לראות אותך מאושר... קשה להם לראות שאתה חי את החיים... אנשים עושים הכל רק בשביל להפריע לשקט שלך!!! *************************** השבוע שמעתי ממישהיא שגם ככה החיים שלה עמוסים וקשה לה להכיל את הבעיות של האחרים. אני יכול לקבל ולהבין מי רוצה להקשיב, להבין, להכיל צרות של אחרים? לכל אחד ואחת יש את החבילה שלו.ה מה אני רוצה להגיד? ש...... האנשים החזקים ביותר ספגו בגידה!!!! הם מבינים דחייה, עוברים בדידות, חוו שברון לב ואובדן. אין להם עבר קל או ילדות מאושרת. הם גדלו להיות אנשים טובים יותר למרות כל התלאות שנאלצו לסבול. הם אוהבים בצורה מגוננת כי הם לא רוצים שאחרים יעברו את מה שעברו. אנשים החזקים ביותר היו בעבר חלשים וחסרי אונים, הם היו צריכים ללמוד להיות חזקים ועמידים, הם היו צריכים ללמוד כיצד להילחם על קולם ולעמוד על עצמם. הם היו צריכים ללמוד תמיד לשרוד לבד, ולרוב הם למדו לחיות לבד, כשכל מה שהם היו זקוקים לו היה להחזיק יד!! אנשים חזקים לא מקבלים מה שהם רוצים, הם לא מנהלים חיים מושלמים, והם לא תמ

לזה שיבחר בי..... תדע שאני מאוד לא מושלם, אבל מאוד שלם. תדע שהלב שלי נשבר, לא פעם ולא פעמיים. תדע שפגעו בי, שיחקו בי, שיקרו לי. תדע שבכיתי, צעקתי, נשרטתי. תדע שכמעט נשברתי, שכמעט ולא הייתה דרך חזרה. אבל תדע שעברתי דרך, דרך ארוכה, קשה, מתישה, תובענית, אבל דרך שהפכה אותי לאני. דרך שגילתה לי את עצמי, את היופי שבי אך גם את הכיעור שבי. תדע שהדרך לא הסתיימה ואולי לא תסתיים אף פעם. תדע שאני היום מודע לעצמי, יודע מי אני ולכן אני גם יודע שאני מוכן. אחרי הרבה שנים... אני מוכן לאהוב, מוכן להכניס אותך לתוך חיי, מוכן להביט בעינייך, מוכן להתמסר לך, מוכן לשמור עלייך, מוכן לתת ככל יכולתי, מוכן להקשיב לך, מוכן להכיל אותך, מוכן להיות בשבילך ברגעים הטובים וגם הפחות טובים, מוכן לדבר איתך, מוכן לשתף אותך, מוכן לתקשר איתך, מוכן לחשוף את ליבי ולתת לך לראות אותי, מוכן להצחיק אותך, מוכן להכיל אותך, מוכן לומר כל יום כמה אוהב, מוכן להראות כל יום כמה רוצה. אני מוכן לבחירה שלך בי, ורוצה לבחור בך גם. ************************** כשהנפש עצובה אין באמת מה שיעודד אותה, תוכל לחייך ולצחוק לכל העולם מסביב, מרוב שאתה שחקן

אני מוצא את עצמי שאני לא יכול להתעלם מהנושא הזה יותר. מדובר על "המהפכה המשפטית" או כמו שאוהבים לקרוא לה "הרפורמה המשפטית". גילוי נאות וכמה הבהרות: 1. אני לא מבין מה הן המשמעויות של "המהפכה המשפטית". גם אני לא מבין. 2. אני לא משתתף בהפגנות ובימי ההתנגדות. מספיק לראות שנזרקו רימוני הלם על המפגינים. 3. אני בעד הפגנות, עצומות, מחאות ברשתות החברתיות כל עוד הן חוקיות. 4. צה"ל וכוחות הביטחון חייבים להיות מחוץ לויכוח הפוליטי. צה"ל וכוחות הביטחון חייבים להיות א - פוליטים.  5. על פי ד"ר גוגל הרפורמה המשפטית ואני מדגיש ע"פי ד"ר גוגל כי אף אחד מהממשלה לא טרח לצאת ולהסביר זאת לציבור. לטעמי, אם היו עושים זאת אזי אנחנו האזרחים היינו מבינים יותר. כמו כן, לדעתי אם הממשלה מבקשת לבצע רפורמה יש לבצע בהידברות ולא באופן חד צדדי. כדלהלן מה שד"ר גוגל אומר:   רפורמת לוין  או  המהפכה המשפטית  היא תוכנית שהציג  סגן ראש הממשלה  ו שר המשפטים   יריב לוין ,  לביצוע שינויים מהותיים במערכת  המשפט בישראל , בהם אישור  פסקת התגברות  והסדרת פסילת חוקים, ביטול  עי

לשחרר זה אחד הדברים הכי הכי קשים שיש, עבורי. הרבה יותר מלהיות לבד. ואם יש מישהו שיודע מה זה לבד, זו אני. אני לא יכול לאחוז באנשים עם כמה שאני מנסה יכול לרגעים ולפעמים הרגעים האלה נותנים קצת אוויר לנשימה. וכמה שזה קשה לשחרר. כשאתה יודע שאתה עושה מה שהאינטואיציה שלך אומרת לך, כשאתה מרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון ללב שלך, לעצמך. ובכל זאת, אתה קצת מפקפק, אולי יכולת אחרת, אולי האינטואיציה טועה, אולי אתה מדמיין, אולי זה יכל להיות אחרת. בעתיד, אתה תבין שצדק, שעשית מה שיכולת, וגם אם טעית, זו טעות שהיית צריך לעשות. אבל לפעמים אתה רק רוצה להרגיש טוב באותו רגע, לפעמים זה מצליח ולפעמים זה לא. זו התמודדות קשה, קשה לי ולשחרר. כי אף אחד לא נשאר בסופו של דבר או שזה לא בדיוק ככה זה יותר מורכב מזה, נו......... כמו תמיד אצלי. אבל לא יכולתי לאחוז בכל מקרה רק רציתי.......... תמיד רוצה. איזה מזל שאת עצמי אני אף פעם לא אשחרר. ואת אלוהים כי הוא קיים בתוכי ואמונה ותקווה וכל השאר. אני חזק הרבה יותר מזה. אני תמיד חזק גם כשאני שבורה לרסיסים. לא מגיעים לי פירורים. מגיע לי הכל וקצת יותר. ואני כל הזמן מתלבט אם צריכה

מהיום עוד שבוע יום ההולדת שלי ה - 54. למה אני מצפה לכלום? לא מצפה לקבל זר פרחים? לא מצפה לעוגת יום הולדת? לא מצפה למסיבת הפתעה? שהרי אני לא שווה כלום. סתם בן אדם: שאפשר להבטיח לו הבטחות סרק ולא לקיים אותם אחר כך. Impossible Dream Josh Groban - Impossible Dream for BBC Radio 2 - YouTube ************************** שושנים מזוייפות: לא מצליח לשחרר, לא מצליח לוותר עלייך ועליי למרות שאני יודע שזה כבר לא ילך לשום מקום, ממשיכים לעמוד באותו מקום רק כי אתה מתעקש להשאר במים הרדודים. מפחד להתרטב, מפחד שלא תצליח לשחות. לא מצליח לבכות רק לנסות לגרום לך לאהוב אותי יותר, משהו בי רוצה אבל עדיין לא מצליח להאמין שמחכה לי שם יותר. הידיים הגדולות שלך שוב מוליכות אותי שולל בין שביליי כורכר לשדות קוצים, גנים של שושנים מזוייפות, זוג עיניים עייפות שמבקשות רק כתף להשען עלייה, זוג עיניים עצובות שמבקשות ממך להצטרף ולהכנס יותר יחד למסע החיים הכבד הזה. אתה אוהב אבל לא מספיק, אתה חושש וזה קצת מזיק לאהבה של שנינו. אני רק נראה חזק אבל הכתפיים קטנות והידיים חלשות, הרגליים מותשות מללכת אל הלא נודע תרים אותי כבר בשתיי יד

הרבה זמן התלבטתי האם לכתוב על הנושא. לשפוך את מה שאני מרגיש....... אני יושב כותב ומוחק. כותב ושוב מוחק........ מצד אחד, חושש שמא לפגוע בזכרו של אבי ומצד שני,  זה נמאס לי כבר לסבול ולסבול.  אני מודע לכך שאין מדריך להורה מושלם כמו שאין מדריך לילד מושלם. אני מרגיש שהנושא פוגע בי נפשית, גופנית, בריאותית וחברתית.  כמה אפשר לספוג? שהרי אני לא בוב ספוג.  אני מרגיש כמו הילדה אביה מהסרט "הקיץ של אביה" בכיכובן של גילה אלמגור וקאיפו כהן -  הסרט מבוסס על ספר בעל שם זהה שכתבה גילה אלמגור, אך עם שינויים מהסיפור המקורי. הספר מבוסס על סיפור ילדותה של אלמגור, שגם כתבה את התסריט לסרט, הפיקה אותו ושיחקה בו תפקיד ראשי בתור אמהּ. רק שבסיפור שלי אמי לא ניצולת שואה היא הגיעה לארץ כתיירת בגיל 19 מטורקיה הכירה את אבי ז"ל התאהבו והתחתנו. המטרה שלי היא לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה אלא הגעתי לשלב שבו אני חייב לפרוק את אשר על ליבי גם אם זה יירסק את תא המשפחתי המזערי שנותר אחרי פטירתו של אבי לפני עשר שנים (אם מי שהוא יכול להבין את זה בכלל). היום, אני מבין את אחותי שגדולה ממני בשש שנים שכבר לא י

אני אדם פשוט כמו כולם!!!!!! לא מתיימר להיות כוכב בינלאומי או..........דוגמן בינלאומי עם קוביות בבטן או.........זמר מצליח למרות שאני נורא רוצה לשיר. כבר כתבתי על זה בעבר ואני כותב שוב ושוב על זה כי זה לא מובן מאליו. ********************** אני כותב בבלוג שלי שהוא יומן אישי וירטואלי שלי. זה שאני חושף פרקים ממנו כי אני נורא רוצה לשתף מהחוויות האישיות שלי, מסיפור החיים שלי, לטוב ולרע יש בהם קטעים מצחיקים מלאים בהומור ציני ויש בהם קטעים רציניים משתפכים. בסך הכל אני בן אדם עם רגשות. אני אנושי. לא רובוט, שיש הרבה כאלה ביפן. היו כאלה שהתלהבו והרגישו כשקראו את הפרקים שהפצתי שבעצם כל פרק קשור לפרק הקודם. זה יצא ככה מבלי לחשוב על זה. אז..................... לא אכפת לי אם קוראים או שלא קודם כל אני כותב בכדי לשחרר ולקרוא מחדש את מה שכתבתי בכדי לנתח את מה שאני מרגיש. *********************** אומנם אני לבד וטוב לי עצמי עם הפלוסים ועם המינוסים שלי. מספיק היו לי בחיי אנשים עם אנרגיות שליליות שיצאו החוצה והקרינו לסביבה. הפסקתי ממזמן עם ההתנצלויות ועם ההתנגחויות. מי שלא טוב שיהיה לו יום טוב.

לא טוב היות האדם לבדו - הבדידות, אחח, כל כך קשה שמביאה לפעמים לדיכאון אתה מרגיש שעובר עוד יום, שבוע, חודש, ושנים שאתה לבד - בארוחות, בעבודה, בערבים, בימי שישי ושבת, חגים שאפילו אתה אצל ההורים, ואפילו בימי הולדת. הטלפון שקט רוב היום ואפילו החדר והבית שלך מאורגנים בדיוק כפי שהיו יום אחרי יום בלי המסיבה של החברים. רוב החברים שהיו במהלך השנים נעלמו כבר לא מתקשרים או מסמסים ושואלים מה שלומך ואפילו שאני זקוק להם הם כבר לא באים, אפילו לבלות ביחד, לשתף בדברים, למצוא תחביב משותף - זה כבר לא קורה. וזה בחירה והזכות שלהם. אני יודע שאני הייתי ועדיין אהיה בשבילהם, היה לי כייף איתם במשך השנים והרגיש לי שגם להם. הם תמיד יהיו בלב שלי וזה לא אומר שהם לא חושבים, אבל מי שרוצה להמשיך לחיות חלק מהחיים שלי - צריך גם לרצות ולעשות את זה. לפני שנים, הייתי אדם שמח וחברותי, אבל אז הנפש והעצב של הטראומות והפחדים התחילו לסדוק אותי וכך גם הלהבה והעיניים התחילו להתכבות. לא ויתרתי, ניסיתי שוב ושוב ליצור קשרים, כי האמנתי שאני מסוגל וכי האמנתי שכן יש עוד אחרים שרוצים להיות איתי ובחברתי - להכיר את העולם של ליאור ושליאור