מצב הרוח

בזמן האחרון אני לא במיטבי.

חד משמעית.

חסר סבלנות,

מרגיש שלא מקשיבים לי, 

לא סופרים אותי, 

מרגיש שלא מתחשבים בי.

אני שותק שתיקה רועמת. מחפש שייחבקו אותי אם לא פיזית לפחות וירטואלית. הרבה שומע "אני אוהב.ת אותך" ולא מרגיש את זה.

הלו............... אני במצב של נפילה על הפנים.

***********************************

יום ראשון הקרוב שוב ערב חג. 

חג שבועות.

אין אווירה של חג בכלל באוויר. הן בגלל המצב הכלכלי, הן בגלל המצב החברתי, הן בגלל המצב הביטחוני. המלחמה בעזה ממשיכה ועדיין יש לנו 58 חטופים חיים ומתים.

בטלוויזיה כל הזמן מפמפמים לנו את הנושא. מדברים ללא הפסק. הממשלה לא עושה דבר וחצי דבר בנושא להחזיר את החטופים זה מעיב על מצב הרוח הפרסונלי והכללי. נושא החרת החטופים לא פחות חשוב שאני לא יובן אחרת.

מצב הרוח שלי מושפע גם מהנושא הזה.

אולי מצב הרוח שלי מושפע מזה גם שבעוד חודשיים וחצי יהיה יום השנה לפטירתו של אבי ז"ל (13 שנה) ואני נכנס בשנים האחרונות לסערת רגשות ורגשות אשם שלא עשיתי מספיק בשבילו להציל אותו, שאולי לא הייתי אולי ילד טוב בעבורו למרות שבשלוש שנים האחרונות לחייו היינו מנהלים שיחות פרונטליות כל יומיים והיה נותן לי המורשת שלו. אם הוא היה בחיים אזי באוגוסט היינו חוגגים לו 90, גיל גבורות. כשאני נוסע לעבודה או חוזר ממנה אזי יש לי זמן לחשוב על מה הוא היה אומר על המצב הנוכחי במדינה, הייתי בטח קורא בעינייו את זה שהוא מתגעגע לאחיו שנפטר 3 שנים לפניו מהסרטן ושהוא מתגעגע לאימו (שעוד מעט אני אציין 50 שנים לפטירתה). 

כמו שאני אומר לאימי, שתיבדל לחיים ארוכים: "אבא נורא אהב אותנו. הוא לא היה מוכן שנבכה עליו כל הזמן. הוא לא היה מוכן שנתייסר על הזמן על לכתו".

הזמן לא עושה את שלו. הגעגוע רק מתגבר ומתגבר לו. וייסורי המצפון רק מתגברים להם עוד ועוד.