מדינה בהיררכיה

החגים נגמרו להם......... לפחות עד חג השבועות.

בעשור האחרון אני לא אוהב את החגים בלשון המעטה. כל חג מזכיר לי את בית הוריי איך היינו נערכים אל כל חג וחג. היום, 12 שנה אחריי מאז שאבי נפטר, אין לי משמעות לחגים בכלל. כל היערכות מזכירה לי אותו. להבדיל אלף הבדלות, מצבה הבריאותי של אימי לא משתפר בכלל: ישנה הידרדרות במיוחד עם מחלת הסרטן. ישנם ימים שהיא מאבדת את הרצון לחיות ואני צריך לספוג את זה, עם כל הקושי שבעניין. מתי מעט, אם בכלל, יכולים להבין את זה.

עם היד על הלב: חוץ מללכת לעבודה ולחזור הביתה או ללוות אותה לטיפולים בבית החולים אין לי כל שינוי, קרי: סתם לשבת בבית קפה, מפגש חברים וכיוצא בזה. רק מחפש להיות בבית שלי בימי חופש מהעבודה שזה אחת לשבוע ואז לישון כמה שיותר או לשים מכונות כביסה. תכלס??? הבריחה לשינה היא מבחינתי הבריחה כי טובה ככה להתנתק מהעולם ומהסביבה. האם אני מגלה סימני דיכאון??? אולי. האם זה ההשפעה של פוסט טראומה מתאונת עבודה??? אולי.

גם ככה לכל אחד ואחת מאיתנו יש את החבילה שלו/ה. למי יש חשק למפגשים חברתיים??!!! גם ככה מצב הרוח הכללי - הכלכלי - הביטחוני במדינה לא בשמיים כל עוד המלחמה בעזה נמשכת וישנם 59 חטופים בעזה וכמעט כל יום בממוצע אנחנו מקבלים רקטות מתימן. 

לרוב המשפחות במדינה יש חיילים בסדיר או במילואים שנמצאים בעזה. כולם מסתובבים על פתיל קצר.
גם ככה לא היה מצב רוח בכלל לחגוג חגים בשנה וחצי / שנה ושבעה חודשים. המצב הרוח הלאומי על הפנים וזה בלט ביום העצמאות האחרון.

**********************************************

שום דבר לא ברור לאן המדינה הולכת.

ישנה חוסר יציבות בכל מובן המילה.

הממשלה לא מתפקדת. רק מעלה מיסים עוד ועוד. השרים וחברי הכנסת מנפחים לעצמם את השכר. אותה ממשלה שנבחרה על טיקט יוקר המחייה והתחייבה לא להעלאות מחירים. זו ממשלה מנופחת על מלא. זו ממשלה שלא מצליחה להחזיר את החטופים החיים והמתים כאחד בגלל הקיצוניים הדתיים חובשי הכיפות שאמורים להעריך את חיי אדם שיושבים בה שרק רוצים לכבוש עוד ועוד שטחים על חשבון חיי אדם העיקר שהמדינה תישרף. האדמה לא חשובה יותר מחיי האדם. זו לא ממשלה שהצבעתי עבורה בכלל.
מדינת ישראל הולכת לכיוון היררכיה, זה ברור.

הפעם אני מרשה לעצמי שוב להגיד מה שאמרתי בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת וכמעט קיבלתי סטירת לחי מאבי עליו השלום: צריכה להיות כאן הפיכה צבאית על מנת לייצב את המציאות ואת המצב במדינה. כי אין אימון בכלל בכל 120 חברי הכנסת. כי אין אחד שמסוגל להנהיג את המדינה כמו שצריך על מנת לייצב אותה. בזמנו, הייתה ממשלת אחדות של שמיר - פרס עד שנת 1990 עם כל האיבה הפוליטית הם הנהיגו את המדינה, הכלכלה והביטחון התייצבו. היום אין מנהיגים כמוהם, לצערי ולצערנו. אם היו היום בחירות אני לא יודע למי להצביע בכלל. אני עדיין מאמין בהפיכה צבאית לטווח ארוך.

צעירים וצעירות לא יודעים מה הולך במדינה. אין ביטחון כלכלי - צבאי - פנים כאחד. אותם צעירים וצעירות שואלים את עצמם למה לנו להתחתן ולהקים משפחות עם יוקר המחייה? ישנו קיצוץ רוחבי בשכר. תיירים לא מגיעים לארץ בגלל שנהפכנו למדינה יקרה מאוד יותר מבריטניה. אין תחבורה ציבורית בסופי שבוע לטובת האזרחים והתיירות רק מוניות שקורעות את הכיס. לעבוד לחו"ל?? גם שם לא בטוח בכלל בגלל האנטישמיות שגואה בכל העולם.

*********************************************

אם אבי עליו השלום היה בחיים היום מעבר להיותו בן 89

הוא היה מתעצבן.

הוא היה מודאג נורא.

הוא עלה בגיל 13 לבדו לארץ מטורקיה עם עליית הנוער "הנרייטה סולד" מטורקיה. הוא היה ילד / נער לבד במשך שנה וחצי בפניימית הנוער בכפר חסידים עד אשר משפחתו הגיעה.

הוא מאוד אהב את המדינה. הוא האמין בה. ציוני שהאמין באידיאולוגיה של מפלגת "העבודה" של פעם של רבין ופרס ז"ל.

הוא שירת בחטיבת גבעתי הישנה ונפצע במלחמת יום כיפור.

הוא היה מודאג מהמהפך הפוליטי של שנת 1977 אך ידע להודות שהוא שינה את דעתו על מנחם בגין ז"ל שדאג למדינה ועשה הסכם שלום עם מצרים רק חבל שלא זרק את רצועת עזה לעזאזל ולא התעקש שמצרים יקחו את הרצועה במסגרת הסכמי השלום.

אם אבי עליו השלום היה בחיים הוא היה הפעם סוטר לי על הדברים שאני כותב, אומר, שוב על הפיכה צבאית. הפעם, הייתי מקבל את הסטירה בהבנה ובאהבה בידיעה שהוא מסכים איתי. כשהוא רואה שהנכד הבכור שלו ברח, תרתי משמא, עם אישתו והילדה שלו לארצות הברית מתוך תירוץ שהוא לא רואה עתיד במדינה.

אם היה אבי עליו השלום בחיים הוא היה מתעצבן שלא יכולתי לעמוד בתשלומי המשכנתא וביוקר המחייה ונאלצתי למכור את הבית וללכת לחיות בשכירות. רק לא יודע אם הוא היה מקבל בהבנה שהייתי מאמץ חתול סיאמי ואחר כך חתול מסוג אנגורה כי הוא סלד מחתולים כי היה לו זיכרון מר מזה שדודתו נפטרה מנשיכה של חתול, לפי מה שהוא סיפר לי בזמנו.